דן חמיצר: "אני מתפלל שהבית שלי לא נשרף"

דן חמיצר: עיתונאי וחידונאי, תושב עין הוד: "אני מתפלל. זה מה שנשאר לי לעשות"

הייתי בביתי כשהתחילה השריפה והייתי מהראשונים שראו וניסו להתריע לכל הגורמים. די מהר הבנו שזה נראה לא טוב וזה הולך ומחריף. עד הלילה עוד היינו בבית ובלילה החליטו לפנות אותנו, את כל המשפחה. אני לא יודע עכשיו מה המצב שלו, אין לי מושג אם הוא נשרף או לא.

לא לקחנו כלום איתנו. לא הספקנו. שנים אתה יושב וחושב על מה תיקח איתך ברגע שכזה, אבל לא לקחנו כלום. פשוט ברחנו. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לנו, אנחנו מנוסים, לצערנו. בשנת 98 עין הוד נשרפה כמעט לחלוטין. אצלי נשרפה החצר לגמרי, אבל לא הבית,הוא נשאר שלם. אני לא יודע אם זה יהיה המצב אחרי שהאש תישכך. אני מתפלל שהוא יחזיק מעמד.

"הכתובת היתה על הקיר" זו לשון המעטה. זה מחדל של שנים: מעולם לא העלו מזל"טים לאוויר כדי לעשות בדיקה מה קורה באיזור חם ומיוער כל כך בצפיפות ומעולם לא קיצרו את זמני ההתראה. כבאי מהשטח יכול להזמין מטוס רק אחרי שכבאי בכיר ושוטר בכיר נותנים לו אישור. שלוש וחצי שעות זה לוקח מרגע ההזמנה עד שמטוס עולה לאוויר. שנים שאנחנו מבקשים תקציב לצורך זה, ולא נותנים לנו. גם אתמול לקח המן זמן עד שכבאי ראשי הגיע, ולכן הכל התעכב.

זה מרגיז אותי נורא. במדינת ישראל, כשרואים מטוס זר נכנס לשטח שלנו, מיד מזניקים שני F15  כדי שחלילה הוא לא ייכנס למקום שאסור לו. אבל כשרואים עשן מיתמר, לא יזניקו אף מטוס או צוות כי מסורבל מדי וזה לא מעניין את פרנסינו. עד שלא נהרגים אנשים וזה לא הופך לאסון לאומי, זה לא מעניין את אף אחד.

נעמי הוס, אמנית, תושבת עין הוד: "הטראומה הזו תהיה יותר גדולה מהקודמת"

אנחנו נמצאים עכשיו בעין כרמל, אצל המשפחה שלנו. אתמול פינו אותנו אחרי שהיינו על הגג כל הלילה והסתכלנו איך האש זוחלת לכיון שלנו. הספקנו לקחת איתנו קצת בגדים, אלבומי תמונות, ואת הגיטרה של הבן.

הייתה אמורה להיות בגלריה המרכזית בעין הוד תערוכה של מפורסמים, והיא נדחתה. אני מקווה שהגלריה לא תיפגע, זהו מבנה של אבן בלב הישוב, אני מקווה שהוא בטוח. גם מוזיאון ינקו נמצא בעין הוד, ויש שם רכוש יקר מפז. אני מקווה שהמבנה מוגן מספיק.

בבוקר היה נדמה שזה נרגע, אבל נכון לעכשיו זה נראה כאילו הרגיעה עברה. יש פה המון כוחות שעושים את כל שביכולתם. השריפה הקודמת ב-98 היתה טראומטית לכולנו. הרבה בתים בעין הוד נשרפו, אבל הפעם זה נראה הרבה יותר גרוע.

מובארק מוחמד אבו אל הייג'ה, ראש היישוב עין חוד: "הצעות העזרה מחממות את הלב"

אתמול ב-11 בבוקר ראיתי פטריית עשן ולא הבנתי מה זה. הייתי בלב המפרץ באותו הזמן, ונסעתי מיד הביתה. בדרך ראיתי את האש מתפשטת, וכבר בצהריים קיבלנו הוראה לפנות את הישוב.

האש נמצאת כרגע במרחק של קילומטר וחצי מהישוב, וכל הלילה לא הצלחתי להירדם מרוב פחד. זה לא דומה בכלל למה שהיה ב-98. גם אז נשרף כל הישוב, אבל האש לא היתה איומה כמו עכשיו. אני, אישית, נשרפתי בעצמי בשריפה ההיא, כשהחלטתי לצאת מהבית ולנסות להילחם באש. את הטראומה ההיא עברנו, אני לא יודע מה לגבי הפעם. עכשיו אנחנו רואים להבות עצומות באיזור בית אורן, בגובה של 20 מ'. והמטוסים הולכים לשם, חוזרים משם ריקים, וטסים שוב.

הדבר היפה שקרה הוא שקיבלנו המון הצעות עזרה מכל תושבי הסביבה. מציעים אירוח למשפחות שפונו מביתם, וכל המועצה המקומית חוף הכרמל התגייסה לעזור לנו. זה מחמם את הלב, אבל זו לא חוויה שהייתי רוצה לעבור שוב. לעולם.

אילן, מנכ"ל "חווית הרוכבים" בבית אורן: "אני מודאג, אבל סומך על הסוסים" 

הלכנו כ-50 אנשים להוציא את הסוסים מהמכלאות ולשחרר אותם במרעה. יש לנו כאן 400 דונם מראה וחשבנו שזה הפתרון הכי טוב. 

מסביב הכל היה שרוף, אבל סוסים הם חכמים: הם אמנם נשמו עשן אבל התברר שהם לא מפחדים מהאש ופשוט נתקעים בפינה מסוימת עד יעבור זעם. ניסינו להחזיר אותם למכלאה להאכיל אותם, אבל אמרו לנו להשאיר אותם במערה, שם יותר בטוח. החלטתי לפתוח את כל הגדרות והשערים והסוסים, עד כמה שאני יודע, זזו ממקום למקום, מצאו להם איזה קפל קרקע ונשארו שם.

אני מאוד מודאג, זו האמת. היה עכשיו גל אש מסביב לבית אורן וכרגע נראה שהכל בסדר. אני רק מתפלל שהרוח תיפסק, כי אם יתחילו לעוף אצטרובלים בוערים לתוך החורש, הכל יידלק כאן מחדש.

רפיק קמחי, מנחה מדיטציות ומנהל מרכז אומ, מבית אורן:

בערך ב-13:00 בצהריים אתמול, התחיל ריח של שריפה, אנשים התרוצצו וראינו את האש מתקרבת. היה ברור שכדאי להתחיל להתפנות. התחילו לפנות את גני הילדים ואחר כך התחילו לצאת מכוניות מהקיבוץ.  אנחנו קצת לקחנו את הזמן אבל כשראינו שהאש מתקרבת באופן מוחלט, יצאנו.

לקחנו איתנו לפ טופ וכמה בגדים, שעה אחר כך האוטובוס כבר נתקע בלהבות. יצאנו ממש בשן ועין בדיעבד. ישבנו במסעדה בצהריים, צמודים לרשת ב' ולטלוויזיה, חיכנו שזה יעבור, הבנו לאט לאט שזה יותר רציני ממה שחשבנו. 

באיזה שלב שמענו קצין משטרה שאמר "קיבוץ בית אורן לשעבר". זה עשה לנו כאב לב אחד גדול. אתה מתחיל להיזכר בכל מה שהשארת מאחור, הבגדים, הגאדג'טים. יש לי אוסף ספרי מיסטיקה ויהדות שאני אוסף עם הערות שוליים וגזרי עיתונים, עבודה רוחנית של הרבה שנים. רק אחרי כמה זמן הגיעו שמועות שלא הכל נשרף ושזו היתה הגזמה. כואב לי על בתים של אנשים שאני יודע שעלו באש, אבל אני שמח שהבית שלי עומד על תילו.

כרגע אני זוגתי והילדה נמצאים בבית של ההורים שלי בהרצליה. יש שמועות שהבית שלנו בסדר, ושכמה בתים לידו נשרפו. הכלב שלנו, מעורב קטן ופחדן נותר מאחור. השארנו לו אוכל ומים ואנחנו מקווים מאוד שהוא לא ברח מהלהבות. בית אורן חטף מכה, אבל אני מקווה שזה יביא להתחדשות. זה אחד המקומות הכי יפים שאני מכיר.

אלון ציטרון, סטודנט לפסיכולוגיה, עוספיה: "מחר לחברה שלי יש יום הולדת, היא לא תשכח אותו לעולם"

אני והחברה שלי היינו אתמול באוניברסיטה, וכששמענו על השריפה יצאנו לכיוון הבית. היה ענן עשן מטורף והכביש היה סגור, רק לתושבים של עוספיה נתנו לעלות. הגענו לבית בסביבות השעה 14:00. מסביבנו מיליון אמבולנסים וכבאיות. 

אנחנו גרים בבית האחרון על היער ממש מול נחל חיק, מוקד השריפה. כשהגענו לשם היו להבות מטורפות, מסוקים ועשן סמיך וחם. כל שנייה היה טלפון, אנשים סיפרו שיש נפגעים שקיבלו כוויות מהעשן החם ולא מהאש, הרגשנו איך כל המקום מתחמם ופשוט עפנו משם. 

לקחנו מהר את הלפטופים, כלי נגינה יקרים, היא הספיקה לקחת איזו  טבעת יקרה. לא היה לנו זמן להתחיל לבחור מה לקחת. למען האמת לא שקלנו את האופציה שבאמת משהו יקרה. השארתי בבית כל דבר שכתבתי וקראתי כל החיים שלי, הכל נשאר - יומנים, ספרים ותמונות, אבל לא היה זמן לחשוב על זה, כל היער שאנחנו כל כך אוהבים עלה בלהבות מול העיניים שלנו. 

עכשיו מפנים את השכונה שלנו, שזאת השכונה הבדואית של עוספיא, ויש אנשים שלא מתפנים. אני מאוד מקווה שהבית לא נשרף ולא יישרף, יש שם מאחור חיים שלמים, אבל עם כל הצער לרכוש, אני לא מצליח להבין איך אנשים נשארים שם. 

ביום ראשון אני צריך להיות במילואים, ואני לא יודע אם אני אוכל להגיע הביתה בכלל. לחברה שלי יש מחר יום הולדת 25. זה יהיה יום הולדת שהיא לא תשכח, לצערנו. כרגע אנחנו בתל אביב אצל המשפחה שלה. ננסה לערוך ארוחת שישי ולחגוג בערב לכבודה. מקווים שעד מחר יהיה יותר טוב.

השתתפה בהכנת הכתבה: יעל שנער

'בואו לדבר על זה בעמוד הפייסבוק של onlife