השריפה בכרמל: המלחמה על הפרטנר שלי
בראשית הקשר שלנו התכחשתי לפרשיית האהבים הזו, אבל בשנים האחרונות אני מספרת עליה לכולם בגאון. אני יודעת שאני לא היחידה שמאוהבת בו.
הכל התחיל כשעברתי להתגורר בכפיפה אחת יחד איתו.
בהתחלה לא ממש התוודעתי ליכולתו העצומה להסב הנאה כזו משמעותית לנפש האדם, אבל במשך הזמן ועם התחזקות הקשר בינינו, גיליתי את חשיבותו גם בחיי.
הידוק הקשר בנינו החל לפני כמה שנים כשחידשתי את אהבתי לרכיבת אופניים. תחילה היו אלו רכיבות שטח שאליהן התווספו מאוחר יותר גם רכיבות כביש. כל סגנון רכיבה והאופניים המותאמות לו. האהבה לאופניים גרמה לי להכיר את רכס הכרמל בצורה קצת אחרת. אני מדוושת הרבה באזור בית אורן, עוספיא, עין הוד, בקעת אלון, נחל חיק, נחל גלים והרשימה עוד ארוכה.
רכיבות השטח אפשרו לי להכיר סינגלים (שביל בו רוכבים בטור אחד אחרי השני), שבילי אש, סלעים ייחודיים, עצים מיוחדים ועתיקים והרבה מאוד שיחים קוצנים שלעתים הצליחו לחדור את שכבת ההגנה שלי מפניהם ולפצוע.
רכיבות הכביש לימדו אותי להעריך כל שיפוע וכל סנטימטר גובה אליו מתנשא ההר. אני רוכבת במשך כל עונות השנה. לא אחת אני נהנית מהר הכרמל גם ברכיבות לילה בעזרת פנסים המסוגלים להאיר את הדרך מחד ולא להפריע לטבע מאידך. בכך אני מצליחה לחוות גם את הקסם הלילי.
אני זוכרת יום חורפי אחרי אירועי גשם, כשיצאתי לרכוב עם חבריי בשטח באזור בקעת אלון. לא אשכח את תחושת הבושה כשהבנו שטבענו בבוץ שלמרגלות הר שוקף. מה חשבנו לעצמנו כשהחלטנו להיכנס ישר לתוך שלולית הבוץ? מהר מאוד תחושת הבושה התגמדה לנוכח המראה של סלמנדרה יפיפייה שיצאה להציץ בנחל חיק.
בשוויצריה הקטנה ניתן היה למצוא סינגלים קצרים וזורמים שתמיד מצליחים להביא אנרגיות חיוביות לרכיבה. אני נזכרת בערגה בנוף עוצר הנשימה הנראה מה'מרפסת' שאחרי רכיבה בסינגל מופלא. פינת חמד קטנה המחכה בשלווה לרוכב או למטייל הבא. שם תמיד ניתן להרגיש "על גג העולם" ולצפות בתמונה מרהיבה המחסירה פעימה מהלב. שם היתה האפשרות לחזות במבט אחד בכמה ישובים, בשלוחות ירוקות וגאות של הרכס וכמובן בים.
אירופה! תמיד הכרמל הרגיש כמו אירופה. לא לחינם קוראים למקום "שוויצריה הקטנה".
עכשיו מתרחשת שם מלחמה.
בתחילת האירוע, ראיתי ענני עשן שכיסו את החמה וגרם לה להקרין עלינו אור כתום מיוחד. התחושה הייתה כאילו סוף העולם הגיע. בהמשך ראינו באוויר גם את מטוסי הכיבוי. את תמונות הרכס הבוער אין צורך לתאר, הן מוקרנות בזמן אמת בכל ערוץ תקשורת אלקטרוני וחזותי.
מרגע פרוץ השרפה, אני מוצאת את עצמי מטיילת עם הכלב בשכונתי, הגובלת בפארק הכרמל, ברגשות מעורבים עצומים. לכל טיול נלווה חשש גדול מצד אחד ותקווה מצד שני. כאב הלב הוא אדיר כשרואים את ענני העשן מתמרים מעל רכס הכרמל, אותו מקום שאיפשר לי להיות בכל כך הרבה מחוזות מופלאים ולחשוב מחשבות. בצאתי מהבית, התקווה היא עצומה כי אולי הפעם, המראות יהיו אופטימיים יותר והעשן והאש יירגעו.
היום, בעודי כותבת שורות אלו, מתרחשת בחוץ מלחמה על הפרטנר שלי. מלחמה על אותו אחד שתמיד היה נכון להיות שם עבורי רק על מנת להפוך אותי למאושרת יותר. והוא מעולם לא היה רק שלי. עבורי, זו המלחמה על הבית והיא מתרחשת ברכס שמול מקום מגורי.
אני מחכה שסערת האש תשכך, והשקט יחזור אל הכרמל. ואחרי שזה יקרה, כולנו נשאר עם השלווה הכואבת והשקט הצורם. אני יודעת שרכס הכרמל יהיה אחרת, פצוע ומדמם. אני חולמת על הרגע בו אוכל למצוא שביל מוצל שיאפשר לי לברוח מהחום ומהשמש היוקדת.
אני מקווה לחזור ולהיתקל באם הדרך בשועל מופתע. מופתע מהאורחת הלא קרואה. ועד כמה שזה מוזר, אני מצפה לשמוע את עדר חזירי הבר שרץ לידי ומבהיל אותי שמא יצטלבו דרכנו. ברור לי שבמפגש זה, ידי תהיה על התחתונה. אני מחכה לרוח המצננת בזמן שאני גולשת בכביש הישר למרגלותיו של הכרמל ולנוף הנגלה לעיני ומקל על הקושי שבטיפוס חזרה לפסגת הרכס.
אני יודעת כי בחלופי בנקודה בה קרה אסון האוטובוס הנורא, צמרמורת תמיד תעבור בגופי. אני לא היחידה שארגיש כך. אני מאמינה כי המלחמה שמתרחשת שם עכשיו בחוץ, מלחמה על כל עץ וכל שיח, על כל שועל, חזיר ויחמור, תורגש בכל פעם כשאצא מהבית. הרי הכרמל ואני נמצאים במערכת יחסים. בטוחה שמהיום הכרמל בלב של כולנו.
יש לי רומן עם רכס הכרמל.
פרשיית אהבים מיוחדת עם רכס הרים ייחודי, מרהיב ביופיו, בו אני מתגוררת. אני מחכה לרגע בו ניתן יהיה להגיע ולראות את פצעיו ולעזור לו להשתקם. כולנו מחכים לרגע זה.





React to WordPress