למי יש 330,000 שקל פנויים?

מישהו שם למעלה, בהנהלה, חשב שהפאניקה שלי מלנהוג ברכב גדול ויקר משעשעת, אז הפעם החליטו לשלוח אותי ללנד רובר. הם חשבו שלתת בידי רכב ענק ויקר להטריד, יכול להיות מצחיק. מה שהם לא לקחו בחשבון, זה שאני אישה סתגלנית. הבנתי, הפנמתי, ועשיתי תכניות.

הפעם, אמרתי לעצמי, אני לא נכנסת עם הרכב לתל אביב. בשום אופן. זה רכב שטח? נלך לשטח.

התחמשתי בחברתי הטובה איריס, (שם קוד- איריסית) בעצמה נוהגת על רכב ענק מנקודת המבט של האוטואית האפונית שלי, והזמנתי חדר במלון בצפון. סידרנו את הילדים והאבות לשישבת, עשינו להם פרוגרמות מתוכננות כמו מבצע צבאי (מוצלח), ויצאנו לאסוף את החתן. סליחה, הג'יפ.

במוחנו הבהבו סצינות מהסרט "תלמה ולואיז", ושתינו, בעיקר אני, ניסינו לערוך החוצה את סצינת הסיום, (הנפילה מהצוק. עם הרכב. למי שלא זוכר) ולהתמקד במפגש עם בראד פיט.

דינוזאור באולם הקבלה

הגענו אל משרדי לנד רובר בקושי (האוטואית שלי קצת קרסה ממשקל המזוודות, בכל זאת, יומיים מחוץ לבית) ונפגשנו עם גל. דינוזאור ענק ומפואר תפס את רוב המרחב של אולם הקבלה, במבט שני הבנתי שזה לא דינוזאור- זה הרכב שאני הולכת לחתום עליו. זיעה קרה בצבצה בכפות ידיי.

חתמתי על מסמכי "אני אשמור לכם על האוטו", איריסית סימנה לי להרגע, לא להסגיר את חוסר הניסיון שלי ולסכן את הסופש המיוחל, ואני התחלתי בתרגילי יוגה פנימיים להסדרת הנשימה וקצב הלב.

גל קרא לנו ללכת אחריו. יצאנו למגרש החניה של לנד רובר.

שתבינו, אנחנו מדברים על רכב שהדגם ה"פשוט" ביותר שלו עולה 330,000 (שלוש מאות שלושים אלף) שקל. רכב כזה ראוי שיעמוד במגרש מיוחד, נכון. אבל בלנד רובר לא הסתפקו בזה. במגרש יש תחנת דלק פרטית. המוסך של לנד רובר נראה כמו בית מרקחת, ועמדת שטיפת רכב ללקוחות שיכולים להרשות לעצמם, נמצאת שם גם. ואז נפתח הנוף למגרש עצמו.

ליד הרכבים הנוצצים והחדשים עמדו בדום מתוח מספר עצום של לנד רובר צבאיים. אני לא יודעת איך אתם מגיבים לחיילים במדים, לי אישית מייד עולה דחף חזק לחבק אותם, לקחת אותם הביתה, לדאוג שיתקלחו ויאכלו וילכו לישון טוב. שיהיו מוגנים. לראות את כל הג'יפים הצבאיים האלה מיד גרם לי להרגיש שהמבחן הזה הוא יותר חשוב ממה שחשבתי. אני הולכת לבדוק האם החיילים שלנו, ישמור אותם האל, נוסעים ברכב שמגן עליהם כמו שצריך.

אפשר לגור באוטו

גל הצביע על הג'יפ שמחכה לי, ומסתבר שיחסית לג'יפים הצבאיים, ואפילו לדינוזאור בתוך אולם הקבלה, אני לא מקבלת ג'יפ, אלא ג'יפית. לא קטנה. נקבה. פרילנדר 2. לא נתתי למספר 2 לבלבל אותי. מדובר ב"פירסט קלאס". ריפודי עור על הכסאות, עם ידיות מתכווננות והכל, שהלוואי על הסלון שלי. שני סאן רופים (אולי בגלל זה- 2) אחד מקדימה, שגם נפתח, ואחד מאחור, שהילדים לא ירגישו מקופחים. מתקנים להחזקת שתיה בכמות שתספיק ליומיים נסיעה בלי עצירות שליטה על המערכת מההגה וכסאות אחוריים שיכולים להתקפל ככה שאפשר גם לחיות באוטו, אם קנית אותו ולא נשאר לך כסף לשכר דירה או משכנתא. את הפינוק הזה אפשר עוד לשדרג עם עוד ועוד גאדג'טים, בתוספת שולית של 100-120 אלף שקל.

כמו באפטר פארטי

גל הסביר לי על אפשרויות מצבי הנהיגה (בשלג, בבוץ, על חצץ או על כביש), ביקש שאני לא אכנס איתו לשטח קשה (כאילו יש סיכוי שזה יקרה) והשוויץ ביכולות של האוטו, שברור שאני לא יכולה לחזור עליהן כי לא הבנתי.

כשנראה לו שאני אבודה הוא חיפש את העיניים של איריסית, שבקוליות גדולה סימנה לו - זה בסדר, אני אשמור עליה, רק תן לנו לצאת כבר לדרך.

העברנו את המזוודות לבגאז', פתאום הן נראו לנו קטנות מידי (אין ברירה- כנראה נהיה חייבות שופינג), זינקתי על דלת הבגאז' כדי לסגור אותה (פעולה שהייתה עוד יותר קשה כשלא הייתי עם נעלי הפלטפורמה שלי), ונכנסנו לאוטו. גם כדי להתיישב על כסא הנהגת הייתי צריכה לדלג קלות.

איריסית על כל 180 הסנטימטרים שלה נקרעה מהדילוג שלי למושב וגל, שפחד לאבד את המשרה הנוצצת שלו, התאפק, ורק סינן בדרך אגב איזו הערה על זה שמזל שהוא לא נותן לי את הדיסקברי 4, כי אליו, כשהוא במצב הגבוה שלו, בכלל לא הייתי יכולה להיכנס בלי סולם.

"מה זאת אומרת, במצב הגבוה?" שאלתי. גל התחיל להסביר, וכשראה את עיני העגל שלי בוהות בו, אמר: "עזבי, אני אביא את המפתח, ואראה לך." איריסית דחקה בי ללכת, בכל זאת, בראד פיט מחכה שנמצא אותו, אבל אני הייתי חייבת לראות במה מדובר. גל הביא את המפתח של הדיסקברי, ופתח את הלונה פארק. האוטו התרומם 20 סנטימטר נוספים על כמה שהוא כבר היה גבוה, ונפרד מהגלגלים. ככה, הסביר לי גל, אפשר לנסוע עליו בשטח קשה במיוחד. עוד לחיצה, והאוטו ירד. וככה עם כל לחיצה על השלט של האוטו, הוא ירד ועלה, ירד ועלה. איריסית מיד סימסה לבעלה שהוא "חייב כזה אוטו, כי לא רק שזה רכב מרשים", תחשוב, היא כתבה לו, "כמה קל לעשות בו סקס"...

המכוניות עושות כבוד

יצאנו לדרך.

הכנסתי למערכת את אחד הדיסקים האהובים עלי, הגברנו, ולמרות שבאוטו שקיבלתי היו "רק" 7 רמקולים (ולא 14, כמו שהשדרוג מאפשר) הרגשנו כאילו אנחנו בעיצומה של "אפטר פארטי" במועדון.

אמרתי "תלמה ולואיז", אבל על הכביש הפרילנדר 2 היא דווקא היפה והחיה. שתיהן. לקח לי קצת זמן להתרגל להגה, שהרגיש לי בהתחלה כאילו הוא "משוחרר", אבל די מהר גם זה השתנה. היפה והחיה נכנסה ל"מטריקס": הייתה תחושה, עם הפס קול ברקע, והנוחות המוטרפת של הכסא, שהכביש חולף על פנינו, ולא אנחנו עליו. הג'י פי אס ביקש, בקולו המלטף של קובי מידן, שניסע דרך כביש החוף, אבל אני התעקשתי על כביש 6. 110 קמש. מכוניות רואות אותנו ממרחק מאות מטרים, ומפנות לנו את הדרך. ואני חושבת לעצמי - זה מה שקורה כשאני על לנד רובר לבנה, מה היה קורה אם הג'יפית הייתה בצבע חקי צבאי? יכול להיות שהיו מפנים לנו את הכביש עד האופק. וכביש ריק זה כמובן הכי בטוח לחיילים שלנו. שמתי לעצמי וי על הבדיקה הזאת. רכב שרכבים אחרים לא מתקרבים אליו- הוא רכב בטוח. עצרנו בתחנת דלק.

כשלחצתי על המפתח לסגור את הג'יפית, המראות הצדדיות שלה נסגרו אוטומטית. כאילו לא נעים לה לתפוס כל כך הרבה מקום. מתחשבת. מידי פעם נהנתי לרדת ממנה רק כדי לסגור אותה ולראות אותה אומרת "אני קטנה וקומפקטית". (עכשיו כשאני חושבת על זה- אולי להחליף את המראות בג'יפית זה אקט שדורש הלוואת גישור, ובגלל זה הן מתקפלות.)

קנינו שתייה, עישנו סיגריה (אסור לעשן ברכב, ואני אמנם מכורה, אבל ממושמעת), וביררנו על יקב טוב באזור המלון אליו נסענו.

יקב מייסטר נבחר.

כדי להגיע ליקב צריך לעבור בדרך עפר. האוטואית הפרטית שלי הייתה עלולה להתפרק בדרך העפר הזאת, אבל על הפרילנדר זה בכלל לא עשה רושם. היא הרגישה לגמרי בבית, ונוף הגפנים ועצי הזית התאים לה מאד.

בעל היקב והיינן התייחסו אלינו כאל בעלות לנד רובר. אם הייתי באה באוטואית שלי, אין לי ספק שהם עדיין היו נחמדים אלינו, אבל בזכות הפרילנדר 2, הם חשבו שפה יש פוטנציאל מכירה גדול, אז הם גם פתחו לנו שולחן. האמת- פרילנדר או לא, בכל זאת שם המשפחה שלי הוא וינו - ברור שבכל מה שקשור ליין אני בעלת פוטנציאל לא מבוטל, אבל את זה הם לא ידעו, אז לא סיפרתי.

את השעתיים הבאות בילינו בטעימות מכל סוגי היין שמיוצר שם, ובהאזנה לסיפור קפקאי לגמרי מפיו של מייסטר על אישום ברצח כפול של הורי אשתו- אישום שלא היה בו ולו קמצוץ הגיון אפילו, על חודש מאסר שווא, על מערכת שלא פיצתה אותו עד היום על עוגמת הנפש המטורפת הזאת, וגם שמחה קטנה על כל הסאגה הזאת- כי בזכותה פרש מייסטר מחייו הקודמים כבנקאי, ופתח את היקב הקסום הזה. על הדרך כיתי גם למעט חיזורים מהיינן, שאיך להגיד את זה בעדינות - בראד פיט הוא לא. העמסנו על הג'יפית בקבוקי יין, זינקתי שוב כדי לסגור את הבגאז' (תודה לפלטפורמות), דילגתי לכסא הנהגת, והתחלנו לטפס לכיוון צפת.

אני, אם אני לבד באוטו- נוסעת על דרך המלך. אבל איריסית, שהתאכזבה שבראד פיט לא חיכה לנו ביקב, התעקשה שננסה את הג'יפית גם בשטח.

אותה זיעה קרה התחילה שוב לבצבץ. העברנו את האוטו למצב נהיגה על חצץ, הנמכנו את המוסיקה, ועלינו דרך ההר. רק אני נלחצתי. הג'יפית עברה את חלקת הדרך הזאת כאילו כלום, ואיריסית רק רצתה שאני אלחץ על הגז. הייתי עושה את זה אם בראש לא היה רץ לי המספר 330,000.

דון קישוט נזעק לעזרה

הגענו למלון. איך אמא שלי אומרת? אם אין לך משהו טוב להגיד- אל תגידי כלום. אז אני לא אגיד כלום. בכלל. אף לא מילה.

הרעב היה תירוץ מושלם לצאת משם, ולנסוע לראש פינה לאכול משהו. אני לא יודעת אם זו הסתגלנות שלי, או תחושת הבטחון שהייתה לי בתוך האוטו, בכל זאת, החיילים שלנו מסיירים בכזה אוטו בסמטאות הגיהנום, אז לי אין בעיה לנהוג אותו בסמטאותיה הצרות של ראש פינה העתיקה, בכל מקרה - לא נלחצתי. אכלנו, ובלית ברירה חזרנו למלון.

לא הייתה חניה.

מוסדרת, בכל אופן. מלאה ביטחון, כמו צהל אחרי ששת הימים, עליתי על המדרכה, ומהר מהר ירדנו כדי להגיע לבקבוקי היין בחדר, שישכיחו מאיתנו את אופציות הבילוי האחרות בשממת המלון ששהינו בו, ויטשטשו את הראיה, כך שלא נראה את הכתמים בשטיח מקיר לקיר.

קמנו בבוקר (אני מתאפקת- רק דברים טובים, או לא כלום) הגב שלנו התגעגע למשטח שיתמוך בו בצורה אנושית. הפרילנדר מחכה לנו למטה, שמחנו.

התארגנו מהר, נפרדנו מהמלון, ויצאנו אל הג'יפית. העמסנו את המזוודות. זינוק. בגאז'. קפיצה קלה. לכסא. ולדרך.

הסתובבנו לנו כל היום באזור הצפון. הלכנו לאיבוד בכוונה, נכנסנו ויצאנו מהשטח. נעצרנו ללעוס משהו, או לשתות, או לעשן, בפינות חמד שיכולנו להגיע אליהן. נפשנו.

באניעם, מושב אמנים ציורי, החלטנו שאנחנו חייבות להצטלם ביחד. עד כה אחת צילמה- אחת הצטלמה, אז ביקשנו מאיש אחד שיעזור לנו. עיניו נדלקו, הוא התקרב לאוטו, ושאל בשמחה - מה הבעיה? אה, אין בעיה, אמרנו, תוכל לצלם אותנו? הוא התאכזב. "אה... חשבתי שמשהו קרה לאוטו." ממש דון קישוט. לקחו לו חמישה נסיונות להצליח לצלם אותנו. איזה מזל שהאוטו היה בסדר, מצלמה הוא לא הצליח להפעיל.

בדרך חזרה הביתה, היו כמה וכמה נהגים גברברים שניסו להוכיח לפרילנדר שלהם יש יותר גדול. אני הבטחתי לאיריסית לנהוג כמו ילדה טובה, היא הבטיחה לא לירוק מסטיקים, אז בכל פעם שזה קרה, האטתי ונתתי לטסטוסטרונים לעבור. למרות שיכולתי להראות להם שהגודל לא קובע. אבל אז על מה הם ימשיכו להלחם עד סוף הדורות?

כשנאלצתי להחזיר את הפרילנדר 2, חלפה בראשי מחשבה לקנות. נכון שהסופ"ש הזה לא דומה בכלום לחיים שלי. נכון שיוצא אולי פעמיים בשנה שאני יכולה להרשות לעצמי כזאת הרפתקה. נכון שביומיום שלי אני צריכה רכב קטן וקומפקטי, שלא יכלה את המשכורת שלי על דלק (למרות שאת כל המסע הזה עשינו על שלושת רבעי טנק דלק), ונכון שרוב הזמן אני מסתובבת בתוך העיר הצפופה תל אביב, אבל אני רוצה. זה כמו שכמעט לכל אישה שאני מכירה יש לפחות זוג נעליים אחד שהיא הייתה חייבת לקנות, למרות שאי אפשר ללכת איתן יותר ממאה מטר, ושבנוסף להיותן לא נוחות בעליל, היו גם יקרות בטירוף, אבל היא הייתה חייבת לקנות אותן. מצד שני - אף זוג נעליים (שאני נתקלתי בהן) לא עולה 330,000 שקל.