סיפור כיסוי : הסרט החדש שמעיז לעשות צחוק מהקיצוניות האיסלאמית
החיג'אב והצ'אדור – סמל לכפייה או בחירה? קומדיה צרפתית אמיצה מספרת איך ההחלטה לעטות את הצ'אדור, תסבך את החיים של כל הגיבורים
מה אנחנו היהודיות, מרגישות, כאן בישראל, ביחס לאשה מכוסה חיג'אב (רעלה)? מה החיג'אב אומר עליהן, ומה הוא אומר עלינו? השיח הפמיניסטי למשל, עשוי להתנגד לכיסויים מסוג זה, משום שאלו מנגנונים למשטור האשה: היופי הנשי, ושערה בפרט, מהווה איום על העולם הגברי, ולכן קבעו גברים שנשים תכסנה ראשן. איך יתכן שאשה עצמאית תסכים למנהג זה?
אבל המציאות כידוע מורכבת יותר. נשים מוסלמיות הבוחרות לכסות את ראשן אינן בהכרח נשלטות על ידי גברים מדכאים. ישנן נשים הבוחרות בכיסוי מרצונן. מתוך כבוד לדת, למסורת, מתוך בחירה בצניעות ובקדושה. כיסויים אלו יכולים להיות מחמיאים, ומי שלובשת אותן, יכולה להיות אופנתית ומטופחת לא פחות מאשה חילונית.
אולי נתקלתן פעם באיור, די מפורסם, בו נראות שתי נשים, האחת מכוסה בצ'אדור (בד שחור המכסה את הגוף והראש, מלבד העיניים) והשנייה בתחתונים וחזייה סקסיים. הן עומדות האחת מול השנייה ובוחנות זו את זו. מתחת להן מופיעה השאלה: מי מהן אסירת מין? המוסלמית? המערבית? שתיהן? יכול להיות שקשה לנו לראות נשים מכוסות כי זה הופך אותנו לפרוצות? מותרות? חשופות מדי?
הסרט "סיפור כיסוי", של הבימאית והתסריטאית סו עבדי, ילידת איראן החיה בפריז, מעלה את כל השאלות הללו.
במרכז הסרט, לילה, מהגרת ערביה, יתומה מהוריה, שגרה עם שני אחיה בשיכון מהגרים בפריז. יום אחד חוזר אחיה הבכור מחופשה בתימן, ולילה האתאיסטית מגלה להפתעתה שהפך לפונדמנטליסט. הוא אינו מאפשר לה להתראות עם גברים או ללכת ללימודים, נוהג באלימות כלפיה וכלפי אחיהם הקטן. וכולא אותה בדירתם. נדרשת מידה רבה של תעוזה מצד הבמאית להציג כך צעיר מוסלמי שחזר בתשובה. אך כיוון שהיא עושה זאת בקלילות, עם מגע של הומור, נראה שהצליחה לחמוק מהאשמה שהיא גזענית.
בן זוגה של לילה, ארמן, (פליקס מואטי) איראני במוצאו אך חילוני לגמרי, ילך רחוק כדי להתאחד עם אהובתו. הוא עוטה צ'אדור ומתחפש לידידה לספסל הלימודים של לילה. כך הוא מצליח להתייחד איתה בחדרה, מתחת לאפו של אחיה מחמוד.
בעוד לילה ומחמוד מגלמים דמויות צפויות ומשחקים באופן אנמי, מואטי מגלם את שחרזדה, "חברתה" של לילה, בחן ומייצר את רגעיו הטובים של הסרט.
אי אפשר שלא להתייחס ל"חמים וטעים" של בילי ווילדר בכיכובה של מרלין מונרו, שהיה השראה ברורה ליוצרת. שם, שני מוזיקאים שהיו עדים לרצח, נמלטים מהמאפיה כשהם מחופשים לנשים ומתאהבים במרילין מונרו המפתחת איתם קשרי ידידות עמוקים בלי לדעת שהם גברים. או ל"טוטסי" של סידני פולק, שם דסטין הופמן, המגלם שחקן כושל מתחפש לאשה כדי לקבל תפקיד באופרת סבון.
"סיפור כיסוי" נופל מיצירות המופת הנ"ל. זוהי קומדיה צרפתית קלילה וחביבה. לא מספיק מצחיקה. עם מידה לא מבוטלת של בוסריות. יאמר לזכותה של עבדי, שהיא עוסקת בנושאים טעונים ורגישים, שלא לומר חומרי נפץ, בעדינות וברגישות ולכן הסרט שווה צפייה.
מאז שנות התשעים מתקיימת בעולם המערבי, ובאירופה בעיקר, סערה סביב כיסויי הראש המוסלמים. אירועי ספטמבר 11 החריפו אף יותר את העוינות כלפי מוסלמים בעולם המערבי. בצרפת אסור לנשים לכסות פניהן במקומות ציבוריים. לפני שנה יצא קליפ לשיר "החיג'אב שלי", של ראפרית אמריקאית ממוצא מוסלמי, מונה היידר, ובו היא זועמת על הסביבה הפולשנית המציקה בשאלות: "איך נראה השיער שלך מתחת? את לא מזיעה ככה? לא לוחץ לך וחנוק?".
ואולי בשלוש דקות וקצת מצליחה מונה היידר לספר את הסיפור שמנסה לספר הבימאית סו עבדי בשעה וחצי.





React to WordPress