אחד מהתחביבים הגדולים של בעלי הוא בישול. הוא אוהב להתנסות בחומרי גלם חדשים,טעמים שונים,פרזנטציות מיוחדות והוא תמיד עושה את זה עם אהבה ותשוקה גדולה.

 

חלוקת התפקידים הלא מוצהרת בינינו היא שאני מכינה אוכל (ואני לא רעה בזה) כל השבוע והוא מחזיק בתואר ה"מפנק". זה שמכין דברים מיוחדים, באירועים מאוד מסוימים ובעיקר מתי שבאה לו המוזה. אי אפשר בהזמנה.

 

למרות שזה קצת מעצבן שאני זו שטורחת והוא זה שסופג את כל המחמאות מגיע לו. הוא מכין אוכל מעולה,דברים שאני בחיים לא הייתי חולמת להכין וגם הסבלנות שלי לא..אני אוהבת כל כך את הרגעים שהוא נכנס למטבח,אם כי הסחרחורת שאני מקבלת אחרי ממטבח מבורדק לא שווה את זה..באמת שלא. טוב,אולי קצת. בלשון המעטה,הבן אדם הזה לא יודע לעבוד בסדר. לא לפני,לא אחרי ולא תוך כדי.

 

לאחרונה,שמנו לב שבני בכורי נדבק במחלה ובכל הזדמנות מזדנב אחר אביו למטבח ומנסה לספוג ידע בבישול וכמובן בלכלוך. בעלי יודע היטב שלמרות שיש לנו את כל התרופות,משחה נגד כוויות ותיק שלם למקרה אסון כזה או אחר שלא יקרה,הוא יודע היטב שעם הילדים במטבח הוא נזהר יתר על המידה. יודע ומיישם היטב.אין מה לומר.

 

בשבת האחרונה הם החליטו שבא להם להכין פסטה טרייה. הם הלכו על רביולי הום מייד במילוי גבינות עשירות ושמנות ברוטב חמאה,תרד ושום עם גבינה מותכת מעל. יאמייי.

 

אז בעלי היה ממונה על הבצק, הילד אחראי על תערובת הגבינות למילוי. אבא שלו הוציא לו הכל מהמקרר והוא איחד בקערה וערבב. הבצק מוכן,הם חתכו ריבועים ומילאו אותם בעדינות בתערובת. עד כה,שיעור מלאכה.

 

השלב הבא היה הכנת הרוטב שגם שלב זה היה בפיקודו של בעלי שיחיה.

הרוטב מוכן, הרביולי בתוכו,מעליו גורדה גבינת פרמזן והופ! לתנור..ל10 דקות לא יותר.

הבית מלא ניחוחות איטלקיים ואנחנו כבר מחכים לשלב הטעימות. בינתיים אני עורכת את השולחן לארוחת הערב,מוציאה את הסלט המושקע (שאני הכנתי),בעלי מוציא את מחבת הרביולי הלוהטת תוך כדי צעקות לחלל האויר "לא לגעת במחבת,היא רותחת" ושוב, "לא לגעת במחבת,היא רותחת" ומניח על שולחן האוכל.

 

התיישבנו סביב ומרוב התלהבות ופזיזות הבן שלי קירב אליו את מחבת הפסטה כדי שיוכל לשים בצלחת.. אבל איך הוא קירב? נגע במחבת! חתיכת אחיזה.

 

הילד צרח ורץ לכיור,הניח את היד תחת ברז המים,קצת נרגע. אני רצתי והבאתי לו את משחת בפנטן פלוס שמקלה במקרים של כוויות. תחושת ההקלה לא איחרה לבוא,האדמומיות ירדה והילד נרגע. חזרנו לשולחן ואכלנו כמו בני אדם. כרגיל, בעלי מקבל את כל המחמאות ואני? אני שהרגעתי,מרחתי,דאגתי ואפילו חתכתי סלט.כלום. אני צוחקת.. אני מקבלת כל הזמן,לא רק מחמאות ואפילו בלי לבקש.