מאת: מערכת און לייף

סך הכל, אני ידועה כטיפוס אופטימי. ילדת כפר שגדלה עם תחושה כזו, שיהיה בסדר. בבגרותי, אין ספק שהחיים בחו"ל סייעו לי להישאר אופטימית, אבל מאז שחזרתי, לפני 10 שנים, האופטימיות שלי מאותגרת על בסיס יומי.  בקיץ שעבר האופטימיות שלי אבדה. כמה שחיפשתי, וכמה שעבדתי להוציא את עצמי בציציות הראש מהייאוש הנוראי של אחרי צוק איתן, לא מצאתי אותה. הרגשתי כמו כלב פצוע שמלקק את פצעיו – פצעי השנאה, האלימות, הגזענות, הפחד. ידעתי שלא ירחק היום והכל יחזור, כמו איזה מעגל קסמים מטורף. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום אור בקצה המנהרה – ואפילו מנהרות זה כבר לא מה שהיה פעם.

 

עוד באון לייף:

 

חברות ערביות שלי דיווחו על החשש שלהן ללכת ברחוב או לדבר ערבית במקום ציבורי, חברות בדרום התמודדו עם ילדים פוסט טראומטיים, וחברות אימהות לחיילים איבדו שינה כשהן יודעות שזה שבניהן עברו בשלום את המלחמה הזו לא מבטיח שיעברו כך את המלחמה הבאה.

 

את הסתיו שעבר אני זוכרת כבור של ייאוש שגם בריחה אל מאה קומדיות רומנטיות לא הצליחה להוציא אותי ממנו.

 

ואז הגיע החורף, ועמו הבחירות, ושוב הפיצול, הגזענות והשנאה, ושוב התקווה והאכזבה, והידיעה שבקיץ הבא עליי להתכונן לעוד מהלומה.

 

ואכן, בדיוק כשחשבתי שאולי בכל זאת הצלחנו לעבור את הקיץ הזה בשלום (יחסי), פרצו האירועים האחרונים. והלב שוב צונח, והקרביים מתהפכות. עונת הציד נפתחה – ערבים נגד יהודים ויהודים נגד ערבים, סכינים ורובים. הפעם אין אפילו אזעקות וכיפות ברזל, בכל מקום ובכל זמן אתה עלול להיות קורבן למתקפה, ערבי או יהודי, עם סכין או עם רובה, ולפעמים סתם על ידי המון מוסת ומפוחד. אני שומעת חדשות וחושכות עיניי, ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ממליץ על אקדח לכל אזרח, לפיד קורא למשפטי שדה, החמאס מצדו מלבה את הצד שלו – אלוהים/ה – מה יהיה הסוף?

 

מה יהיה הסוף? צילום: רויטרס

 

אני פותחת טלוויזיה וחמתי בוערת כי אני רואה שם רק גברים – גברים בחליפות או במדים, פוליטיקאים או פרשנים, וכולם באותה ארשת חמורה ומאיימת. אני רואה שם דם וסכינים, ומסגדים ומתנחלים משיחיים, אבל אני לא רואה שם נשים, לא רואה ולו אזכור קטן ליוזמות ברוכות של ערבים ויהודים בכל רחבי הארץ אשר מסרבים להיות אויבים.

 

מראים לנו את מצעד החמאס בשכם שמסריו לא רחוקים מההצהרות שיוצאות מפיהם של אנשי ימין (שהיה פעם) קיצוני וחברי ממשלה. איטבאח אל יהוד או מוות לערבים – רק תבחרו.

 

פרשננו מזדעזעים אל מול אב פלסטיני שאומר שיהיה גאה בבתו אם תיהרג במלחמה אל מול האויב הציוני, ולא קולטים את האבסורד, שכן רובנו מקריבים בגאווה את ילדנו על מזבח המולדת בהגיעם לגיל 18.

 

אנחנו מודאגים מההקצנה של הרחוב הפלסטיני, ולא שמים לב שמה שנחשב בישראל של שנות ה-70 אידאולוגיה ימנית קיצונית ומסוכנת היא היום האידאולוגיה של חלק נכבד משרי ממשלתנו הנבחרת.

 

"אבל חכי", תגידו לי, "מה עם ההקצנה הדתית שלהם? הקאדים והשייח'ים שלהם שמסיתים אותם נגדנו?" נכון, כמה חבל! בדיוק כמו חלק מהרבנים שלנו.

 

ובכל זאת, בסתיו הזה אני במקום שונה מזה בו הייתי בסתיו שעבר. משהו קרה לי בדרך, ועל הנס הקטן הזה אני רוצה לספר. בתוך כל העננה השחורה הזו שמעתי על תנועה חדשה שקמה – נשים עושות שלום – תנועה של נשים שפועלת להשגת הסכם מדיני. לא באמת חשבתי שהן יוכלו לשנות משהו, אבל הצטרפתי כי הייתה שם התלהבות ותקווה, והרגשתי שפעילות להפסקת הטירוף היא צורך הישרדותי עבורי. מכירים את הסיפור על יוצא מלחמת וייטנאם שנאבק לבדו להפסקת המלחמה? כל יום הוא התייצב, בשמש ובשלג, לבדו מול הבית הלבן, מחזיק שלט שדורש להפסיק את המלחמה. יום אחד ניגש אליו עיתונאי ושאל אותו, "תגיד, אתה באמת חושב שהעמידה הזו שלך כאן תשנה את אמריקה?" ענה לו האיש: "קרוב לוודאי שלא. אני פה בשביל לוודא שאמריקה לא תצליח לשנות אותי". וזו הייתה כל בקשתי בהתחלה, להיות בין א/נשים שמסרבות להקצין, מסרבות לשנוא ולנקום, מסרבות להפסיק להאמין באדם.

 

לא מפסיקות להאמין באדם. צילום: רויטרס

 

ואז קרה נס נוסף. גיליתי שכשאנחנו, הנשים, חוברות יחד, יש לנו כוח אדיר. לפני כמה שנים קראתי אמרה של איש אחד בשם מת'יו ארנולד, משורר ומבקר תרבות בריטי בן המאה ה-19. הוא כתב:  "ביום, אם יגיע, בו נשות העולם יחברו יחדיו, כשלנגד עיניהן עומדת רווחתו של המין האנושי, ידע העולם כוח ועצמה אשר לא ידע מעולם." האמרה הזו נגעה בי אז, אבל אני מתחילה להבין אותה באמת רק עכשיו. קבוצה הולכת וגדלה של נשים שיוצרות דיאלוג, רוקחות חיבורים בין שונים, שופכות אור על המשותף בין בני אדם, כבסיס להתמודדות עם השונה והמפריד. נשים חזקות, מחויבות, בלתי ניתנות לעצירה. לראשונה מזה שנים אני מרגישה שאולי בכל זאת יש תרופת-נגד למעגלי הזוועה שאנו חווים. סוף סוף אני מבחינה באיזה אור, גם אם עמום, בקצה המנהרה – איזו מתנה!

 

נשמע הזוי לדבר כך באמצע הטראומה? אולי. ואולי זה הזוי שלא לדבר על התקווה באמצע הזוועה. אולי זה לא נורמלי לראות בעוד ועוד מוות כאופציה היחידה הקיימת. אולי זה מטורף לחיות תוך חשד וחשש מתמיד. אולי הדבר השפוי באמת הוא דווקא לא לוותר על האפשרות שיהיה פה טוב יותר, לכולם.

 

בין אם שפוי ובין אם מטורף, התקווה הזו עבורי היא היחידה שמאפשרת לי לא רק לשרוד פה אלא לחיות פה מתוך אהבה. ושום סכינים ושום תותחים לא ישכנעו אותי לוותר עליה. 

תגיות