ישראלים שגרים בחו?ל הם לא בוגדים, הם בני אדם
- ?תגידי, יש לכם תכנון לחזור??
- ?ואיך לכם שם? בטח מהמם ורגוע, לא כמו פה?
- ?אין לכם מה לחזור, תקשיבי לי, המצב על הפנים?
- ?אם הייתי בגילך ובמצבך, הייתי עושה את אותו הדבר?
- ?ולא מסוכן שם? עם כל המוסלמים שם באירופה?
- ?ומה תעשו כשיהיו לכם ילדים??
בחלומות שלי, יש לי ילדים שמגיל שנתיים שרים אריק אינשטיין, מתבלבלים במלים בעברית ויוצאים איתי בשבת חורפית לראות זרימת נחלים בגולן. בחלומות שלי, יש להם סבא וסבתא שגרים במרחק חצי שעה נסיעה והמון דודים ובני-דודים. בחלום שלי אנחנו יושבים בקיץ ואוכלים אבטיח על שפת הבריכה. וכשהם גדלים אני יוצאת איתם לטיול שנתי לצפת, להרי הכרמל, לירושלים. ואנחנו נוסעים לטיול כלניות בדרום האדום ואני מספרת להם שכאן פעם אמא היתה חיילת.
אני חולמת על זה. אני רוצה את זה בכל מאודי. אני נקרעת מהמחשבה שאולי זה לא יקרה.
אני אחת מ?הישראלים שחיים בחו?ל?. אפשר לכעוס עלינו, אפשר לקרוא לנו בוגדים ואפשר גם להבין שאנחנו ישראלים לכל דבר. אנשים שאכפת להם מישראל, מהעתיד שלה ומהצביון שלה לא פחות מאלה שגרים בה. אלא שהרגשנו שאולי יהיה טוב לדאוג לה (ולעצמנו) מחוץ לגבולותיה.
בחיים לא חשבתי שאגור במקום שאינו ישראל
בחיים לא חשבתי שדגל המדינה יגרום לי לתחושת אי נוחות. אלא שלצערי, כיום איני מצליחה להזדהות עם אמות המידה החדשות למושג ?ישראליות?. יש בי פחד מהעדר האלטרנטיבה והעדר הסובלנות לחשיבה ביקורתית או ליברלית. ההמנון, הדגל, האדמה, הפכו כל כך חשובים כך שביקורת או מחשבה אלטרנטיבית הופכות את מביעו לבוגד, עוכר ישראל, נו את ההמשך אתם כבר מכירים.
אני מפחדת מהאפשרות שיום אחד יפטרו אותי מהעבודה כי התבטאתי נגד מדיניות הממשלה או הבעתי חמלה או מחשבה שנוגעת לקיומו של צד אחר או של דרך אחרת. מצד שני, גם לא בא לי לסגור את פייסבוק או לשתוק. לא רוצה שישתיקו אותי. בטח לא אנשים שאינם טובים, אנושיים או חכמים ממני.
תגידו שאנחנו ?קומץ?, תקראו לי ?מגזימה?. אני לא יכולה להתעלם מהתחושה שסולם הערכים הישראלי השתנה והמושגים ?מולדת? ?גאווה לאומית? ו?ציונות? מנוכסים בידי אנשים שמקדשים כוח ותחושת עליונות. אינני מעוניינת להדמות להם. אני בזה לסלוגן ?קודם כל ישראלי? ומעדיפה להיות קודם כל בן אדם (אם כי נראה שגם בתור ישראלית עשיתי עבודה לא רעה: התנדבתי במרכזי קליטה, עשיתי שנת שירות, הדרכתי טיולי שטח ברחבי הארץ, שירתתי בגבול עזה וראיתי מתים משני הצדדים מעמדת התצפית. אני גם יודעת את כל ?גבעת חלפון? בעל-פה, מתרגשת מיהודה עמיחי ומעדי קיסר).
אנחנו ישראלים לכל דבר. גם אני מכירה את ?גבעת חלפון? בעל פה (צילום מסך)
כשמתגעגעים, אפשר לראות ?ארץ נהדרת?
לפני שנתיים עברתי לגור בלונדון. כבר לפני הטיסה החלטתי עם בן זוגי שאנחנו מתנהלים בלונדון כאילו לעולם לא נחזור לישראל ומתנהלים בישראל כאילו נחיה בה לנצח. שנתיים שאני חיה בשני אזורי זמן. שעתיים קדימה, שעתיים אחורה. מטוטלת שנעה בין געגוע לסלידה.
לא אשקר. כיף פה. היחס בין המשכורות ליוקר המחייה מאפשר לחסוך, שירותי הבריאות חינם, אין טילים בקיץ ואין סכינים בסתו. כשמתגעגעים אפשר לראות ?ארץ נהדרת? ו?פאודה? ולהקשיב לטייכר וזרחוביץ?. ויש פה חומוס סביר וכמה מסעדות טורקיות שעושות אחלה קבבים. ועם המשפחה אפשר לדבר בטלפון מתי שרוצים, במקרה שהסקייפ, הפייסטיים, הווייבר והוואטסאפ לא עובדים (ולפעמים פשוט כי כל הטכנולוגיה הזאת לא ממש מתאימה להורים שלנו והם מעדיפים טלפון קווי. אנשים מוזרים).
אני ושכמותי נמצאים פה. עושים חיל. עובדים במקצועות חופשיים, מפתחים סטארט אפים, שכירים או עצמאיים. יש לנו חיי קהילה מגניבים. עושים חגים יחד, עוזרים אחד לשני בפן המקצועי ומעודכנים בכל מה שקורה בארץ. יש פה גם פורומים של ישראלים שחיים פה הרבה שנים, אבל אנחנו לא תמיד מרגישים נוח איתם. הם אלה שכינו אותם פעם ?יורדים? ואילו אנחנו... אנחנו הדור החדש של היורדים, ?ישראלים שחיים בחו?ל? או איך שלא תקראו לנו. וכמובן שיש פה המון קהילות יהודיות ובתי כנסת, אבל אנחנו חילוניים לגמרי ומרגישים שם מוזר. אבל מדי פעם הולכים, כדי להרגיש חלק ממשהו וגם בשביל הילדים.
ילדים. זה כבר סיפור אחר. וכאן משתנה התמונה כולה.





React to WordPress