הייתי רוצה שפה אחרת, שפה חדשה.

במקום להגיד "הוא עצלן" יגידו שהוא מגלה עניין בדברים אחרים.
במקום "הפרעות קשב" יגידו שהוא אקטיבי וסקרן.
במקום "קשיים עם מסגרות ומחויבות?, יגידו שהמסגרת החינוכית דיכאה אותו.
במקום "יש לו קשיים חברתיים" או "ביישן" - הוא רוצה להיות הוא, אבל הוא לא יודע איך.
במקום "חוסר בטחון" - לא מקבל מספיק אהבה.
במקום "הוא עדין מחפש את עצמו" - יש ציפיות גבוהות ממנו והוא מפחד לאכזב.
במקום "עקשן ומרדן" - נמאס לו לרצות את ההורים והחברה.
במקום "לא מחובר למציאות וחולמני" ? יצירתי.
במקום מרדן ? מהפכן.
במקום דיסלקט- חושב מהר יותר משמסוגל לכתוב.
במקום מוזר ? ייחודי.
במקום לא "מוצא את עצמו" ? עדיין חושש ללכת בדרך שלו.

מאחורי כל מרדן/מוזר/משוגע/חולמני/עצלן/דילסלקט או קונפורמיסט מוחלט, נמצא ילד שלא חש אהוב ומקובל מספיק, מפחד מביקורת ושפיטה, מפחד שהוא צריך לוותר על חלקים בתוכו כדי להתאים את עצמו למסגרת, לנורמה ולציפיות. ילד שרוצה לחלום, ליצור, להתעניין ולהתבטא בחופשיות ואין לו את הכלים להתמודד עם כל אלו כיוון שהוא מפחד ללכת נגד הזרם, או במסלול שאף אחד לא הלך בו.
אנשים מפחדים להיות ייחודיים, כיוון שהם מפחדים להיות שונים. הפחד מכבה אותם. וזאת, כיוון ששונות משמע ביקורת (מה שנחווה כחוסר אהבה) וחוסר שייכות, שהם המרכיב לביטחון.

הייתי רוצה שפה שתפסיק ל"נרמל" אותנו. כזו שלא תמדוד את האדם לפי מה שנוח למערכת. כזו שתעודד ייחודיות, שתלמד ותעודד שונות ויצירתיות. שתעודד אנשים להתנסות ולמצוא את הכישורים והייחוד שלהם, שיבינו את הנחיצות של התרומה שלהם לעולם, שיירצו לקחת את הייחוד שלהם ולהתמחות בזה, שירצו לתת מעצמם כי הם מבינים שהם חלק. שירצו להתמקד בעצמם, במה שהם בוחרים ולא כי "צריך?, כי יש מדדים ל"הצלחה", או מהפחד להכשל. 
אין מדדים ליופי, אין מדדים להצלחה, ובגדול אני אומרת ? אין דרך אחת. אין נורמה.
כל אחד הוא הרכב גנטי ייחודי שאין דומה לו. אנחנו שונים מטבענו, וכך גם כל מה שנובע מאיתנו. הייתי רוצה עולם של אנשים שחוגגים את עצמם ואת הייחוד שלהם, שמונעים מהאהבה והיצירה שלהם ולא מהפחד להיות שונים.
שכאשר נתבונן זה על זה, במקום האינסטינקט הראשוני המפריד ? במה הוא חריג? נשאל את עצמנו- במה הוא ייחודי?

אוסקר ויילד אומר- ?תהיה אתה, כל השאר כבר תפוסים".