חרא של יום
חרא של יום
קיימים ימים כאלה, שמנקזים את כל הנאחס שיכול היה להתפזר לו באופן אחיד במשך השבוע ביום אחד. ימים כאלה, שקמים בהם על צד שמאל למרות שרוצים בימין, נתקעים עם הזרת בקצה של הכיסא, שוכחים להביא לעבודה את קופסת הקפה שכל כך אוהבים, ונתקעים עם קפה שהדמיון בינו לבין קפה אמיתי מזכיר את הדימיון בין נקניקייה מעובדת לאנטריקוט עסיסי. ימים שבהם בגלל שהשמשה האחורית מכוסה בלשלשת יונים, נתקעים בנסיעת רוורס דווקא במכונית החדשה של השכן הטוב. ימים שבהם קמים עם כאב ראש עמום, ויודעים שהוא יגדל ויתעצם ויגיע למימדים ענקיים אלמלא נשתה חמש כוסות של הקפה האיכותי. אותו קפה שבדיוק נגמר.
הימים האלה ממחישים שהעולם אינו מתנהל באופן אקראי, כי איך אפשר ללא תכנון מוקדם לנקז ליום אחד את כל החרא שבעולם?
לפני כמה ימים זה קרה. הכוכבים הסתדרו להם במרחב, ויצרו כוח כבידתי שמרכזו בכותב שורות אלו. כוח כבידתי שמושך אליו במקום קרני אור מלבבות פיסות של רפש, מזל ביש וחוסר אונים. כוח כבידתי שיוצר חרא של יום.
קמתי בבוקר עייף עם כאב ראש. ניגשתי בהליכה של בוקר לארון הבגדים וחיפשתי חולצה כלשהי שתתאים למכנסיים היחידים הלא מלוכלכים שנותרו.
"איפה כל החולצות שלי?!" צעקתי עצבני לאשתי.
"איפה שהנחת אותן" היא ענתה לי בחזרה.
הבטתי בערמת החולצות המקומטות על השידה, ונזכרתי ששכחתי למסור אותן לגיהוץ. "שונא לגהץ" אמרתי לעצמי, ולקחתי את אחת החולצה שנראתה הכי פחות מקומטת למגהץ הקיטור המשוכלל שצריך זמן חימום של חמש דקות שמטריפות את הדעת.
"רק קולבים יש בארון שלי" צעקתי שוב לאשתי. "וכולם קולבי המתכת הללו שמקבלים במכבסה. כל קולבי הפלסטיק נעלמו יחד עם החולצות. יש בבית גונבי קולבים, אני אומר לך. השאירו רק שאריות של קולבי מתכת שמתעקמים אם שמים עליהם משהו יותר כבד. אפילו פיסת טישו בכיס המכנס גורמת להם לקרוס ולהתעקם".
חיפשתי את המכונית הלבנה שלי. זו שרחצתי לפני שבוע. ראיתי מרחוק מכונית ג'ינג'ית עם נמשי בוץ. קיללתי את המדבריות, והרוחות, וכל בעלי המחצבות והמנהרות שגרמו לאובך הזה להגיע ולהכתים את המכונית הלבנה והאהובה שלי. הפעלתי את השפריצר שמנקה את השמשה הקידמית. השמשה הפכה לנקייה אך בקצותיה ניתן היה לראות את דמעות הבוץ שלה, שמביעות צער על יצירת נחלי הלכלוך היורדים ומטנפים את גופה של המכונית ומנציחים את הפתגם הסיני המפורסם "לעולם אל תפעיל את השפריצר אלא אם כן המצב קטסטרופלי".
אחרי שלש כוסות קפה של אנטי כאב-ראש ושעתיים של פגישה בקור מקפיא של מזגן ששכח שהחורף הגיע למדינת ישראל, ראיתי חמש שיחות שלא נענו מביתי. התקשרתי.
"מה נשמע חמודה?" אמרתי לבתי שענתה עם "הלו" עצבני.
"המים לא יורדים בשירותים. הכל צף שם. זה מגעיל. אתה חייב להגיע".
הגעתי הביתה מוקדם מהרגיל. הכלבה שלי קיבלה אותי בדהרה והסתערות. מאחוריה עמדה לה בתי עם מבט עצבני. הבנתי שאת החיבוק אני אקבל מהכלבה. הרמתי אותה. אמרתי לה "כלבה טובה". היא כל כך התרגשה ועשתה עליי פיפי.
"שיט" צעקתי.
"אבא, לא מקללים" השיבה לי בתי. "ואם כבר חרא, אז תלך לשירותים ותראה מה קרה שם".
הבנתי שאיתה אני לא מתעסק.
"בן!" צעקתי. "קדימה, יוצאים עם הכלבה לסיבוב. אולי היא תעשה סוף סוף קקי".
יצאנו. הבן מצא לו איזו נדנדה פנויה ואני דילגתי לי בין מוקש אחד למשנהו, משכנע את הכלבה שתממש את הנדרש ממנה, ותשחרר את גופה מהמצבור העודף. והיא, בפעם הראשונה מקשיבה לבעליה, ומרוקנת באלגנטיות את מעיה, מקשקשת בזנבה כאילו זכתה בתחרות היופי לכלבים מעורבים. התבוננתי בה, והוצאתי מכיסי את שקית הניילון של הסופר, זו שיש לה תמיד פתח בקצה, וצריך להזהר לא להתלכלך. לפתע רץ אליי הבן, פניו קורנות משמחה. צעקתי לו "בן, הזהר!", והוא השיב לי "מה?" והתקרב בקצב כזה, שאינו מאפשר בלימה מסודרת. הוא הגיע לידי. "אבא, מה?" הוא שאל.
הדבר היחידי הגרוע יותר מדריכה על צואת כלבים הינה דריכה של הבן שלך על צואה שכזו. התבוננתי בנעל שלו. אפילו אחרי שלשה סטים של הליכות ירח על הדשא, הקקי היה מרוח לו, שקוע בכל החריצים, כממרח חומוס הנספג בכל נקבובית אוויר בפרוסת לחם. חזרתי איתו הביתה, חושב על הלחימה המשולבת המצפה לי ? מבצע קומנדו תת מימי בשירותים, וקרבות משולבים בתעלות הנעליים.
הסתובבתי לי ברחבי הבית, מחפש כלי נשק להתמודדות. חזקים מספיק להתמודד עם סתימות, גמישים מספיק בשביל להתעקם בתעלות, לא סופגים נוזלים, מוצקים וריחות. הייתי אובד עצות. עברתי מחדר לחדר. התבוננתי מאחורי הארונות, מתחת למיטות, במשחקים של הילדים. השלמתי עם מר גורלי ונשכבתי על המיטה. לפתע בזווית העין, על השידה בקצה, זיהיתי את קולבי המתכת הללו, חסרי התועלת. אלמנטים חסרי תוחלת והשפעה. חרא של קולבים.
עיקמתי את הקולב הראשון. בדיוק בעקמומיות הנדרשת לטובת כניסה אפקטיבית לאסלה. תוך שתי דקות הסתימה נפתחה. את השני קיפלתי לעובי של תעלות הנעליים. הולכתי את המתכת לאורך התעלות, מנקז את השאריות עם זרם חזק של מים. הנעל נראתה נקייה לגמרי. נשארה רק שארית קטנטונת, כמעט בלתי נראית, שאינה משפיעה ואינה מטרידה. רב בני האדם היו מניחים לה. שתישאר לה שם ותתערבב עם חול ובוץ ומים, עד שתעלם לגמרי. אבל אני, פרפקציוניסט שכמוני לא וויתרתי. עיקמתי את הצד השני של הקולב. הכנסתי את הקצה החד עד לקצה התעלה של הנעל. נעצתי את המתכת לתוך הגומי, כקופץ במוט אשר תוקע את מוטו בחזקה אל הריצפה על מנת לקבל את המומנט הנדרש שיעביר אותו מעל המשוכה בהצלחה. המתכת ננעצה לתוך הגומי, בדיוק במידה הנכונה. דחפתי את הקולב קדימה, כדי שהקצה יכנס מתחת לחתיכה הסוררת ויקפיץ אותה אל מחוץ לנעל לעולמי עד. המתכת חדרה בעוצמה הנדרשת, במיקום הנדרש. רק הזווית היתה טיפה שונה מהמתוכנן. החתיכה קפצה לה.
"שיט" צעקתי, וניגבתי את הלחי שהיתה הקורבן של היום הזה. חרא של יום.
בואו לבקר בבלוג שלי - http://diditells.WordPress.com/








React to WordPress