בגוף ראשון: כשהעיניים שלי הפסיקו לשקר
1. האמת מאחורי העיניים שלי
כבר בגיל צעיר, בקרב המשפחה המורחבת, הדודים והדודות (ובני הדודים והשכנים והאחים שלהם) היתה הסכמה כללית: סיגל היא ילדה תחמנית. היא יכולה לשכנע את אחרון העקשנים לעשות מה שהיא רוצה, ואם נתפסה בקלקלתה, הסיכוי שתוציאו ממנה וידוי – קלושה. במשך שנים התגאיתי בתכונה הנפלאה שלי של לדעת איך לצאת בשלום ממצבים בעייתיים (לא הכנתי שיעורים, לא חזרתי בזמן הביתה וכדומה).
ואז זה קרה. בגיל עשרים ומשהו גיליתי משהו די מזעזע על עצמי. גיליתי שלא משנה כמה אתאמץ, כמה אשכנע את עצמי וכמה שאחשוב על השואה– לשקר באהבה אני כנראה לא יודעת. בגיל עשרים ומשהו למדתי שאם אני מפשלת בזוגיות שלך, עושה טעות שרוב האנשים לא יסלחו עליה, וכשאת עומדת מול בן זוג אהוב, פגוע וכועס – לא משנה כמה תנסי לצאת מהסיטואציה שהכנסת אותך אליה – אין לך שום סיכוי. הוא יראה את זה בעיניים שלך תוך שניה.
המסקנה מהגיל ההוא? לא להיכנס למצבים שתצטערי עליהם אחר כך.
2. המקום שהיה מיותר ולמדתי לאהוב
יש נשים שלא אוהבות את הפנים שלהן, את הכתפיים או את הבטן. יש כאלה שממש לא אוהבת את התחת, יש כאלה שהיו מצרות את הירכיים בעשרים ס"מ היקף, יש כאלה ששונאות את השיער ויש את אלה שהיו רוצות חזה גדול יותר/קטן יותר/עומד יותר. ואני שונאת את אצבעות הרגליים שלי. אולי שונאת זו מילה קצת מוגזמת. אני חושבת שהן נורא טיפשיות.
א. אין להן בכלל שימוש. תכלס. חוץ מלאגודל ולזאת שלידו, כשהולכים עם כפכפים.
ב. האצבעות שלי קטנות, מצחיקות וסתם יושבות כל היום ולא עושות כלום.
ג. ועוד צריך לפנק אותן בלק ופדיקור – כשמהתמונה אפשר לראות שבאמת אין שם הרבה עבודה. לא מדובר בשטח טריטוריאלי מפואר וגדול
אף על פי כן, ולמרות זאת, לפני 10 שנים החלטתי שאני מפסיקה להסתיר אותן. עד אז הלכתי רק עם נעליים סגורות וכל מיני אמצעי הסתרה אחרים. לפני 10 שנים נהיה לי חם. אז החלטתי שכולם יכולים לקפוץ לי. ומאז – לדעתי, יחסינו יותר טובים. הן עדיין לא עושות כלום, אבל מקבלות לק פעם בשבועיים ואני מקבלת שקט תעשייתי.
3. כן, אני מנומשת.
אני יודעת, בגילי המופלג (מתקרבת ל-50, סתמו), אני כבר אמורה להיות מאוד בקיאה בכל רזי האנטי איייג'ינג, המייקאפים, החומרים מסנני הקרינה ועוד. לשמחתי, אני די בקיאה, בעיקר מהצורך הקיומי של לשמור על מצב הנמשים בשליטה. בתמונות צעירות יותר שלי (נגיד גיל 10-25) אי אפשר להתעלם מכמות הנמשים החייכנית והגדולה שפזורה על הפנים שלי. חינני? כן. מוגזם? גם.
ואז גיליתי שעם קצת עזרה, אני בהחלט יכולה לשלוט במה שקורה כשאני יוצאת לשמש. (יוצאת לשמש זה קצת הגזמה. יוצאת מהאוטו לפני שאני נכנסת לעבודה). התוצאה היא שרוב הנמשים שמלווים אותי מגיל 5 קצת התפיידו, ונשארו כמה עיקשים, שלדעתי, דווקא די מוסיפים. נמשים זה התירוץ האולטימטיבי להמשיך להיות קצת ילדה קטנה, קצת להתחמק מאחריות, קצת להיות לא רצינית. תנסו את זה פעם.
4. אין לי שליטה בהן אבל עדיין אוהבת אותן
אני בנאדם נורא נוגע. הילדים שלי מוחים על כך (חצי מוחים – חצי צוחקים) כל הזמן. אני אוהבת לחבק, אני אוהבת לתת נשיקות, אני אוהבת ללטף ולעשות מסאז'ים. רק לשם ההבהרה – אוהבת לעשות את זה לאנשים שאני אוהבת ומכירה, כן?
שמתי לב, בשנים האחרונות, שיש לי דחף קצת בלתי נשלט לגעת באנשים, לתת טפיחה על הכתף או לחיצת יד קצת יותר ארוכה, לאנשים שאני מרגישה שזקוקים לזה. בחצי מהמקרים - אנשים קצת מופתעים אבל נכנעים, אולי מהמבוכה, וחציים – מחזירים חיוך גדול או פתאום מתרככים. חייבת להודות שזה סוג של הנאה. ממליצה בחום.





React to WordPress