לפני חודש וחצי בדיוק, ילדתי את בני השני, יהלי.  אולי היה מתבקש שאתחיל את הפוסט הזה (אחרי שנעלמתי מכאן להמון זמן) בתיאור קורותיי בחודש האחרון, הלידה, השבועות המסויטים שקדמו לה וגם הסבר קצר לאן התפיידתי.

 

 

 

ולא שאין לי מה לומר, פשוט בסופו של יום, ההתרחשויות בכל רגע ורגע עם שני ציפציפים (בהבדל של שנה וחודש) מאפילות אפילו על אירוע מכונן כמו לידה. וכשצריך להניק (למה הוא רעב כל שעה???), להלביש, לחתל, ולטפל, למי יש זמן להתרפק או להתעסק במה שהיה. אני במגמת הווה וגם העתיד הוא כרגע מקסימום הערב.

 

או בקיצור, בהזדמנות אספר לכם על חודשי ההריון האחרונים שלי, אבל הפעם על מה שמעסיק אותי יום יום לפחות חמש פעמים ביום (עכשיו עשר). החיתולים.

 

אמא שלי, הדרמה קווין

לפעמים יש לאמא שלי את הקול והמבט האלה שמיד ברור לי שהם קשורים לטרגדיות, או אם נהיה מדויקים, לטרגדיות לכאורה.

 

כשהיא מתקשרת ואני שומעת בצד השני את הטון הזה, אני כבר יודעת מראש את הסנריו. היא תספר לי בקול שבור על משהו נוראי שקרה לה / לאבא שלי / לשכנה ממול / לחברה שלה ואז תסיים במשפט הקבוע "אבל הכל בסדר".

 

אני לא אשכח שכשאחי למד בטכניון בחיפה, אמא שלי העירה אותי מוקדם בבוקר בקול הטרגדי המפורסם ובזעקות שבר "מיכל, אל תשאלי, היה פיגוע בחיפה", ואני שכבר מכירה את הטון גם מתוך שינה, חיכיתי בסבלנות לסוף המונולוג: "ואייל בסדר, הוא לא היה שם".

 

לא מזמן, היא ואבא שלי, סבא וסבתא טובים ביותר, אספו את אלכס הקטנה מהגן, הם לקחו אותה לג'ימבורי בקניון בהרצליה ואז החזירו אותה אליי. כשפתחתי להם את הדלת עמד מולי אבא שלי, מחזיק את אלכס על הידיים, עירומה למשעי ועטופה במגבת, ולאמא שלי היה את המבט הטרגי המפורסם בעיניים.

 

באמת מזל גדול שאני יודעת עם מי יש לי עסק, אחרת הייתי נדבקת בהיסטריה שלה, מה שכנראה היה גם מלחיץ את הקטנה. במקום, לקחתי נשימה ושאלתי מה נהיה. "הילדה לא בסדר" אמרה לי אמא שלי בקול שבור. "היא לא בסדר, אני אומרת לך, משהו נורא עובר עליה. היא שוב שלשלה באוטו את נשמתה, הילדה לא בסדר!!!" 

הילדה לא בסדר?

לקחתי את אלכס, שאכן היתה חומה מכף רגל ועד ראש, אבל לשמחתי גם רגועה ואפילו במצב רוח משועשע, ועשיתי לה טוש ואז אמבטיה, שיהיה נעים. על פינת ההחתלה, כשביקשתי מאמא שלי לחתל אותה, נפתרה התעלומה.

 

אמא שלי, באופן קבוע מעולם לא פתחה את הכנפיים של החיתול. באופן קבוע, היא הייתה מניחה אותו עליה משני הצדדים וגם סגרה עם המדבקות, אבל לא חשבה שיש צורך לפתוח את הצדדים כדי שהגומי יתפוס את הרגליים. האמת, למה שתדע?

 

אז כך קרה שכמעט בכל ביקור אצל סבא וסבתא, אלכס היתה חוזרת עם אבחנה של משהו לא בסדר איתה, כשרק עכשיו הבנו כולנו שמשהו לא בסדר עם איך ששמים לה את החיתול, שגורם לכל מה שהיא עושה לנזול מהצדדים בכל הצבעים. וכך למדה סבתא ינאי באותו היום את סודותיו של החיתול החד פעמי שלא השתמשה בו קודם מעולם.

איך היו נראים החיים שלנו בלי חיתולים

אני מנסה לחשוב על הדור ההוא עם החיתולים מבד שצריך היה להרתיח כמה פעמים ביום, וזה נראה לי מחריד. זה נראה לי לא שייך לפני 30 שנה, אלא לאדם הקדמון.

 

מה שעצוב הוא שחיתולים חד פעמיים קיימים כבר מ 1961(!), זה רק שלארץ הם הגיעו עשרות שנים אחרי. חברה שלי ספרה לי שההורים שלה, שהיו מאוד עשירים, נסעו בזמנו לארה"ב וחזרו עם מזוודה מלאה בחיתולים חד פעמיים וכל השכונה קינאה בהם נורא.

 

אתם קולטים שהילדים שלנו מבלים את שלוש שנות חייהם הראשונות בתוך חיתול? בחישוב מהיר זה בערך 26.000 שעות!