בישראל אני עדיין הנער הטרנס הזה
בגיל 14 יצאתי מהארון כלסבית, לקראת הצבא נתתי צ'אנס למערכת יחסים "נורמלית" בין גבר לאישה, אחר כך הגיע תהליך השינוי שלי מגוף נקבי לזכרי, מהאישה שמעולם לא הייתי באמת לגבר ובתקופה הזו הייתי א-מיני, כשהתהליך הושלם היה הכי קל לקפוץ לחיקם של הגייז שקיבלו אותי באהבה אבל האמת היא שאני אוהב נשים, אוהב ופוחד מהן
אני מפחד מנשים. זהו, אמרתי את זה.
הוא נכנס אליי לבוש בגדי ספורט, מוכן לאימון.
הוא: "ראיתי את מייקי מדבר על הקשים שלו עם בנות"
אני: " כן, גם אני ראיתי. זה סיפור חיינו כטרנסים"
הוא: "מה אתה מקשקש? להזכירך, בדיוק יצאת ממערכת יחסים עם אישה והיה לך טוב בה עד שזה נגמר"
אני: "נכון, אבל זה לא היה קורה אם חבר לא היה משדך בנינו"
התחלתי מהסוף אז עכשיו נעשה קצת סדר בבלגאן.
בגיל 14 יצאתי מהארון כלסבית. לא ממש התחלתי עם בנות, זה מין גיל כזה של התנסויות וסקרנות, דברים פשוט קרו.
הגדרתי את עצמי כלסבית כי העדפתי נשים בצורה מובהקת. זה לא היה מוחלט, אבל ההגדרה 'ביסקסואלית' בזמנו הייתה ללעג ורציתי שיצאו לי מהווריד ובשביל הפעם הבודדת הזו שגבר איכשהו זלג לחיי... לא דייקת עם הגדרת הזהות וחייתי בשלום עם השקר הלבן.
לקראת הצבא נתתי צ'אנס למערכת יחסים "נורמלית", כזו שמתנהלת בין האישה שכביכול הייתי לבין גבר. עשיתי את זה למרות שהמשיכה שלי לגברים הסתכמה במשיכה פיזית וגם היא בערבון מוגבל. זה החזיק שנה. הוא רצה שלא אלך לצבא, שנתחתן ונעשה ילדים. עזבתי אותו בשביל חשפנית.
בכל שנותיי כאישה לסבית בסך הכל התחלתי עם 2 נשים. עם הראשונה הייתי בזוגיות שנתיים, השנייה הפכה לחברת נפש שאזכור כל חיי, זיכרונה לברכה.וכאן מגיעות שנותיי כלסבית לסיומם.
חצי שנה ראשונה בתוך תהליך השינוי, הפכתי לא-מיני. לא יכולתי לסבול את הגוף של עצמי ובוודאי שלא להיות בסיטואציה אינטימית עם אדם אחר. כשהגוף התחיל להשתנות ולהגיב להורמונים, ניסיתי להתחיל עם נשים. מבטי הבוז, משפטי ההתנשאות "ילד, צא מהסרט, אני לא בליגה שלך" והמראה הנערי הארור גרמו לי לסגת מהר מאוד. התקפלתי לתוך עצמי.
הראשונים שקיבלו אותי כגבר, היו הגייז שדווקא מחבבים את אותו מראה נערי ארור. לחרמנות של טרנס בתחילת דרכו יש את ההשפעות שלה ולמרות שהלב שלי ממש לא שם, התחבאתי בין דפי האטרף (אתר הכרויות לגייז). "הנה, אתה רואה, רק התחלת הורמונים, אתה כבר נהיה גיי, בסוף תגמור כמו כל הטרנסים- הומו", אמרו לי. האמת שלא, ככל שעבר הזמן המשיכה שלי לגברים רק ירדה. השתוקקתי לאישה אך הניסיון המר עצר אותי.
גם כטרנס, בסופו של דבר, התחלתי עם שתי נשים בלבד, במקרה שלהן ידעתי מראש שאם הן ידחו אותי זה לא בגלל שאני טרנס אלא מסיבות אחרות. בשני המקרים זה פשוט לא הסתדר ולא יצא מזה משהו רציני.
ועכשיו, כשאני שוב רווק, הכי קל להשיב בחיוב לאחד מצפצופי הפייסבוק של עוד גבר שבטוח שאני הומו. כן, יש בי צד נשי. אומנם מעולם לא התנהגתי "כמו שאישה צריכה להתנהג" או אחזתי ב"צורת מחשבה נשית" אם יש בכלל דבר כזה אבל 22 שנה חייתי בתוך גוף ניקבי ותהליך החברות הנשי עשה גם הוא את שלו.
התשובות שלי לרעשי הפייסבוק ממחזרות את עצמן. אני מותש, רוצה לבכות.
אם רק היינו חיים בחברה שוויונית, בה כמותהנשים שמתחילות עם הצד השני שווה לכמות הגברים וזה לא נראה מוזר לאף אחד כשאישה עושה את הצעד הראשון.... אילו נשים היו חצופות מעט יותר, מספיק חצי מהחוצפה של הגברים ששולחים לי הודעות פרטיות.
אני לא בורח יותר, למה שקל ופשוט ונטול הרגש.
אני והוא בעוד שיחה במהלך אימון:
אני: "תגיד, אתה מכיר אותי שנים, תמיד פחדתי מנשים?"
הוא: "כן"
אני מתיישב, צריך לעכל, הוא צודק.
תמיד אהבתי נשים, התאהבתי בנשים' תמיד פחדתי מהדחייה שלהן, מעולם לא הבנתי נשים, אולי כי שנאתי את חלק הזה בי ועכשיו, כשהוא כבר לא קיים, יש בי ציפייה להיות חופשי, ואני עדין משותק.
לך תסביר לה שאתה גבר טרנס
לך תסביר לה שיש יותר מדרך אחת להביא ילדים לעולם.
לך תסביר לה שהשכנים בכל מקרה ידברו, כך או אחרת
לך תסביר לה שבניו יורק, סן פרנסיסקו, בריטון, לונדון.. טרנסים הם החדשות של אתמול ובמקומות האלה אתה פשוט חופשי להיות אתה.
אבל פה זה ישראל, לא לונדון.פה אני עדיין הטרנס הזה...






React to WordPress