אחת הבדיחות החביבות עלינו בבית חוזרת על עצמה בכל פעם שדמות בסדרה האנטומיה של גריי אומרת משהו כמו: "אני לא מאמינה שזה קרה לי". או: "לא, בבקשה, לא!!!!!...." שאז אנחנו צועקים אל המסך: "אז למה את חיה באנטומיה?!! צאי משם מהר! לכי תדעי מה עוד יקרה לך בעונה הבאה!"

זה באמת לא חכמה לעשות צחוק מהאנטומיה. קשה להאמין שאנשים ? טוב, נו, בעיקר נשים ? ברחבי העולם עדיין צופים בה בנאמנות. אני כבר אמרתי די עשרות פעמים: בכל פעם שאריזונה מקפצצת לה בקלילות על רגל העץ שלה, למשל. כשהמטוס נפל. ואז כשהם הצילו את מק'סטימי בעזרת עט כדורי. ואז כשהוא מת! בכל פעם שמרדית מאנפפת בקולה בעוד איזה נאום מתיש ובנאלי. בקיצור: בערך בכל פרק של הסדרה אני תוהה איך לעזאזל קרה שהתמכרתי למשהו טראשי חסר כל ערך מוסף.

כלומר, סליחה. יש את הערך המוסף של התואר ברפואה. כמו שחברה שלי הסבירה לי פעם, רק חצי בצחוק: עם כל השעות שהעברנו מול האנטומיה אנחנו, ת'כלס, כבר חצי דוקטוריות ואולי אפילו דוקטוריות שלמות. וחוץ מזה, על הדרך התמחינו גם בשלל מוזרויות אנושיות. איך אישה צעירה יפה בטירוף כמו ד"ר מרדית גריי הפכה לגברת אפרורית חסרת כל חן. איך כריסטינה הצליחה להישאר מכובדת ומעוררת הערצה לאורך כל העונות למרות כל השטויות שהדמות שלה התבקשה לעשות. איך מק'דרימי מצליח להיראות נבון וחביב למרות שיש לו, בינינו, רק הבעה אחת ורבע. איך... טוב, נו ? הבנו.

הדרך שעשתה האנטומיה די הגיונית, בעצם. כדי למשוך אנשים נורמליים (בניגוד לכל הסבתות שמתמכרות לאופרות הסבון) הם הצליחו לטשטש את הקטע הטראשי בערמומיות. במקום החיים הטובים של העשירים והמפורסמים קבלנו תכנית הכשרה תחרותית בבית חולים ? רקע ממש לא סביר לאופרת סבון. במקום שחקנים עשויים עם הבעת פנים אחידה ותסרוקות משונות קיבלנו חבורת שלוכים בבגדי חדר ניתוח שרק במקרה גמור ? איזה קטע ? נראים פשוט נפלא גם כשהם מכוסים בדם. במקום גילוי עריות ובגידות קיבלנו חבר'ה קוליים שרק עושים שטויות כשהם שותים יותר מדי. במקום שחקנים שנראים כמו ואריאציות שונות על ברבי וקן, פגשנו גיבורים עם מראה מעניין וממוצא מגוון. במקום דרמות מאולצות קיבלנו דרמות בית חולים ישר לפנים. במקום מוזיקה עלובה של מעליות עם 'גונג' קולני ברגעי הפתעה קיבלנו ביצועים חדשים ללהיטים שווים. ובמקום תצוגת משחק אחידה שמציגה פרצופים מנותחים וקפואים קיבלנו את כריסטינה המהממת חוטפת התקפי זעם.

אז פלא שהתמכרנו? שונדה תפסה אותנו בדיוק בנקודות החולשה: התשוקה לרופאים חתיכים וההערצה לרופאות לוהטות. קראתי פעם שרופאים ורופאות נתפסים מראש כאנשים נחשקים יותר מכיוון שהם מטפלים ומצילים חיים. זה עובד רק בסדרה, ת'כלס, כי לרוב הרופאים בקופה לא ממש עושים לנו את זה. אבל בסדרה זה מספיק טוב בשבילנו - אם כבר להתאהב בדמות טלוויזיונית לפחות שיהיה לה את היכולת להציל לנו את החיים אחרי שנחנקנו מהצ'יטוס.

וחוץ מזה: הסדרה אכן הייתה חדשנית בהתחלה, בעיקר בכך שהיא הציגה דמויות של נשים חזקות, שאפתניות ולא בדיוק נחמדות. הנשים האלו לא חלמו להתחתן, אבל בהחלט שמחו לקפוץ למיטה עם כל רופא חמוד למראה. והגברים שבחייהן לא היו המרכז והציר של העלילה ? אלא רק חלק משני בהתעסקות הנרקיסיסטית שלהן בעצמן ובצרכיהן. עם הזמן, ובאופן חתרני, התסריטאיות הגניבו לסדרה יותר ויותר בעלי מראה שאנחנו לא ממש רגילים לראות באופרות סבון: נשים מבוגרות, נשים מלאות, נשים מרקעים אתניים מגוונים, ואפילו ? רחמנא לצילן ? נשים מכוערות!

כך הורדנו את כל ההגנות, והרשינו לעצמנו להתמכר לסדרה ללא כל תקנה. חיינו מפרק לפרק, בלענו עונות שלמות בכל חופשת לידה והאמנו לכל התפתחות בעלילה. זה אפילו לא היה גילטי פלז'ר ? זה היה פשוט פלז'ר. אבל אחרי עונה או שתיים הסדרה נכנסה לפינה לא פשוטה: מצד אחד ? כולם כבר שכבו עם כולן. מצד שני ? היה צריך להעלות את רף הריגוש ולהכניס פיתולים לא צפויים לעלילה כדי לא לאבד צופים (טוב, צופות). וכאן התחילה ההתדרדרות לכיוון הטראש המוחלט וההזוי, והחיים של גיבורי הסדרה צללו אנכית לתוך יקום שבו הם חייבים להיזהר מאד-מאד כשהם מתעוררים בבוקר.

כככן. תאונת מטוס נוראית? קיבלנו. מתנקש קטלני וניתוח תחת איומי אקדח? ברור. פצצה בתוך פציינט? קורה לכל רופא. תאונת דרכים? חחח, זה כבר בקטנה. לידה רגילה? לזה גיבורות האנטומיה לא יזכו לעולם. בריחה רומנטית ממזבח החתונה עם החתן הלא-נכון? בכיף, זה מאפיין קלאסי של אופרת סבון. למעשה, נראה שהתסריטאיות של האנטומיה השילו מעליהן בהנאה ובששון את כבלי ההיגיון והמציאות והן ממש חוגגות, בסדיסטיות מסוימת, את כל המהלכים המחרידים שהגיבורות שלהן עוברות בכל פרק שני.

ואנחנו? למה אנחנו לא עוזבות את השלט? בעונה האחרונה צפו יותר משמונה מיליון צופות שחלקן, מן הסתם, נבונות למדי. נכון, בתחילת הדרך היו לסדרה 22 מיליון צופות, מה שאומר שבכל זאת העלילה ההזויה הבריחה שני שליש מהקהל, אבל בכל זאת ? 12 עונות! והסדרה עדיין חיה ובועטת. אז למה אנחנו ממשיכות לצפות?!... כי... למה אנחנו אוכלות שוקולד? למה אנחנו שוכחות את הכביסה במכונה שלושה ימים? כי אנחנו אנושיות, זה למה! כשצובטים אותנו זה כואב, וכשמציעים לנו ג'ילטי פלז'ר אנחנו לוקחות אותו בשתי ידיים. בין החיתולים והעמסת הכלים במדיח נחמד לפגוש אנשים מעניינים, שמעניקים לנו - שנה אחרי שנה ועונה אחרי עונה - שפע ימים בכל הצבעים.