חיי בתאילנד - יומני היקר

31.12.10

יומני היקר. נכון שאני לא כותבת יומן, אז מותר לך להיות מופתע. בעוד כשעתיים תכנס לה השנה החדשה. ואני...אני לא ממש יודעת מה לבקש לעצמי. יותר קל לי לבקש לאחרים. על הבקשות בשבילי אני מתקמצנת. העיקר שאהיה בריאה ומאושרת. זה מה שאני רוצה.

הפיצוצים בחוץ לא מפסיקים. מתחזקים. הרגשה שעוד שנייה והבית ייפול. התאילנדים אוהבים את ראש השנה. בתאילנד זהו חג ארוך. כולם מטיילים, אוכלים, באים לפאי, מעיפים בלוני אויר בוערים ומדליקים זיקוקים.

הכלבים שלי מתים מפחד. נכון שהם כלבים תאילנדים, אבל לפיצוצים האלה הם לא מתרגלים. שלושה מהארבעה פרצו את הדלת לבית ומנסים להתחבא מתחת למיטה. אני מנסה להרגיע אותם, לוקחת אותם על הידיים. אבל הם רועדים עלי ובוכים. הם לא מבינים איך הבית הרגוע שלהם הפך לזירת קרב.

יש לנו שתי תיירות מקסימות מהולנד. לא בא להן לצאת לתופת והן מבקשות מריד שיסע לקנות להן פאד-טאי. הוא חוזר ואנחנו יושבים לשולחן העץ שבגינה, ארבעתנו. ארוחת חג. נרות סביב והמדורה מחממת אותנו. הרגשה של קרבה, למרות שהכרנו רק לפני יומיים.

בחוץ עוד יש הרבה אנשים שמסתובבים עם המכוניות או עם טוסטוסים טקסי, ומחפשים מקום לישון. כל החדרים בפאי מלאים. טוסטוסים אין למצוא. אני לא יודעת מי סיפר לתאילנדים שכדאי לבוא לניו יר לפאי. לדעתי זה היום הכי גרוע בשנה פה.

גם אנחנו מלאים. את החדר האחרון, שמיועד לזוג, תפסו שני ג'יפים מפוצצים. כמעט עשרים איש. אין לי מושג איך הם ישנו, כולם יחד. הם אומרים שזה בסדר. שמחים שמצאו חדר בכל הטירוף שמסביב.

כל שנייה הטלפון מצלצל. יש מקום? לא, כבר אין. ככה זה, שבוע של בלגן, ואחר כך יבוא שקט גדול.

אחד הטוסטוסים שלנו שבק חיים, וריד נסע לפגוש את האנשים. הוא מתקשר אלי מהעיר. כבר קצת מתודלק. ראש השנה היא סיבה להשתכר. הוא אומר לי שהוא בא לאסוף אותי. נלך לחגוג יחד. אומרת בסדר. אבל מיד אחר כך אני מרגישה שלא בא לי. רוצה להישאר בבית. לשמור על הכלבים שלא ירעדו ולהיות רחוקה מכל ההמולה בחוץ. אין לי כוח לראות את כולם שיכורים ולהישאר בברים, בקור, עד הבוקר. אולי כבר הזדקנתי, או שסתם אני אוהבת להיות בבית. ריד מגיע ואני אומרת לו שייצא לבד. האמת שהוא לא מתלונן. שואל אם אני בטוחה. אני עונה שכן. אחרי חצי שעה הוא יוצא. בכל מקרה הוא מעדיף לחגוג בלעדי. ככה אני לא מגבילה אותו, והוא יכול להשתכר כאהבת נפשו.

חצות מתקרב. יותר ויותר זיקוקים. יותר ויותר רעש. כולם נראים די שמחים, אבל לי אין ממש מצב רוח או אנרגיות, למרות שהמחזה של פאי מהגבעה שעליה אנחנו גרים, הוא יפה מאוד. קאו, הכלב הלבן נשאר בחוץ. הוא רץ בסיבובים סביב לבית ולא עוצר. הוא מבוהל עד לעצמות. אני קוראת לו, אבל הוא עדיין לא עוצר. לא יודעת איך לגרום לו להקשיב. מרימה ידיים. הרעש כל כך חזק שהוא לא שומע אותי צועקת.

עוד אנשים מתקשרים ושואלים אם יש מקום. אני מרחמת עליהם. באו לחגוג את השנה החדשה ובמקום זה הם במירוץ אחרי חדר.

חצות. אני מתחבקת עם ההולנדיות. אנחנו מברכות זו את זו, ומנסות לצלם את פאי "עולה בלהבות" של בלוני האוויר והזיקוקים, אבל לא קל לצלם מרחוק. המציאות יפה בהרבה.

אני מחכה עוד קצת, עד שכל האורחים הולכים לישון. רק ההולנדיות נשארות ליד המדורה. מחפשת קרשים מאחור, ומקווה שלא יפתיע אותי נחש. אחר כך אני מכבה את כל האורות והולכת לישון. לילה טוב.

1.1.11

שוב שלום. איזה תאריך יפה. עד שיהיה עוד תאריך כזה מושלם יעבור הרבה זמן. אני מתעוררת בשש. הכלבים ישנים לידי, או איתי במיטה, וריד עדיין לא חזר. למרות שאני לא אדם עצבני, אני מרגישה את העצבים. מתקשרת אליו. הוא עונה מיד. ?מאמי". שמח לשמוע אותי. עדיין מבלה עם חברים. שומעת את הבנים סביבו צוחקים ולא מבינה. בדרך כלל לגברים בקושי יש על מה לדבר, ופתאום כשהם שיכורים, עוד יש להם אפילו על מה לצחוק. גברים. לך תבין. משנסת מותניים. יודעת שעוד מעט כולם יתעוררו ושאני צריכה לטפל בדברים לבד. נכון, ריד בנה פה הכל בעצמו, אבל עזרה ממנו היום, לא תצא לי.

מכינה לעצמי קפה ומנסה להירגע. קאו חזר הביתה. אני בודקת אותו, ורואה שבריצה המטורפת נחתך לו האף. בשבע אני רואה את חלק מה"כמעט עשרים" מתעוררים בג'יפ. שם הם ישנו. לא קל לישון ברכב. מקסים אותי שבתאילנד הכל "חפיף וחליק". אצלנו היו מתבאסים ונעצבים שככה ישנים בערב הכי חגיגי בשנה. פה כולם נראים לי מאושרים. אם אין מקום, ישנים באוטו. שום דבר לא קרה. ואולי זה אפילו עדיף. זה הרבה יותר משתלם. המחירים בראש השנה "קורעים".

אני שואלת אותם אם הם רוצים לשתות והם עונים שלא. אין ספק שהם באו לחסוך. מוציאים צידניות, סכינים ומזון מהבאגאז'. ממש מהר הכל הופך למסעדה, ואז לאוכל. הילדים שלהם קמים וכולם אוכלים. ניקיון מהיר והם כבר יצאו לדרך. חדר לפנות. מקלפים את המצעים ומכונות הכביסה מתחילות. עד 11 כולם עוזבים, חוץ מחדר של "גירל-לאב-גירל" כמו שריד קורא להן. שתי תאילנדיות צעירות. מכונה אחרי מכונה. צריך לייבש מהר כדי להכין את החדרים מחדש. מזל שהשמש מאירה.

תוך כדי אני רואה את ג?או? (כוס בתאילנדית) בוכה. גאו היא העובדת החרוצה שלי. בלעדיה הייתי משתגעת. אני לא מבינה מה קרה לה. כמו בסרט ערבי, היא מבריקה את השמשות ובוכה. בין יבבה ליבבה, היא מסבירה לי שבן-הזוג שלה הלך לבקר את אשתו. אני מצליחה רק לחשוב "אלוהים, שהיא לא תעזוב לי עכשיו...? אני פוחדת שבגלל שקוראים לה "כוס", היא תרצה לשבור את הכלים. ואז אני מבינה שהיא יותר חשובה ממני, ומחבקת אותה. היא מגבירה את היבבות ואז החבר מתקשר. אני עוזבת ורצה להכניס עוד מכונה. אחר כך אני רואה שגאו מחייכת. תודה לאל שהיא נשארת.

אחר הצהרים החדרים מוכנים, מבריקים, ומתמלאים מחדש. ריד מתעורר בארבע. כל היום הוא ישן. עכשיו הוא עוזר. משקה את הצמחים. יודע שאני רותחת עליו, אבל אני לא אומרת מילה. מספיק לי שהוא יודע.

באו זוג סינים. אני עד לא מזמן דיברתי סינית שוטף. מנסה לדבר איתם סינית, ויוצאת לי תאילנדית. מנסה שוב. רוצה להסביר להם שאני מדברת סינית שוטף, כי הם מתקשים באנגלית. שוב יוצאת תאילנדית. הבנתי שאני כבר לא מדברת שוטף. התאילנדית השכיחה לי הכל. העייפות השכיחה לי הכל. עד הערב אני מצליחה להיזכר שוב בכמה מילים, אבל איפה זה ואיפה מה שחשבתי שאני יודעת...הסינים ממשיכים לדבר איתי בסינית ואני מהנהנת כמו אידיוט.

2.1.11

יומן יקר. התרגלתי לכתוב לך. כבר צהריים. אנחנו לוקחים את "בת-אוהבת-בת" לתחנת האוטובוס. רגע התשלום הגיע ואין להן כסף. הן ביקרו שלושה ימים במחיר הכי גבוה בשנה ואין כסף. מה לעשות? וגם אור, אחת החברות הטובות שלי עוזבת אוטוטו את פאי לתמיד, והיא מחכה להפרד מאיתנו.

יושבים עם הבנות שעה, ואני מבינה שכסף לא יגיע. הן מבטיחות לשלוח ואני מקווה להאמין להן, אבל לא בטוחה שהולך לי באמונה. אנחנו רצים לאור. היא יושבת בוכייה לפרקים. אני בוכה איתה. חברה תאילנדית עם שם ישראלי. היא תחסר לי. מאוד. אור שמרה לנו על הכלבים כשהיינו בישראל. עד כדי כך אני סומכת עליה. ובכלל, היא בחורה מקסימה ומעניינת. נפרדים בחיבוקים וחוזרים הביתה. רק צהרים ואני כבר עייפה.

6.1.11

בת-אוהבת-בת עוד לא שלחו את הכסף, אבל אני עוד מקווה ומאמינה. חוץ מזה, היה שבוע מעייף והיו לי הרבה שעות ערסל. ישבתי, התנדנדתי, הקשבתי למפל המים בבריכה, הסתכלתי על הנוף, וחשבתי מה הייתי צריכה את כל הבלגן הזה. נכון שזה מעניין, אבל גם קצת שונה ממה שהיה לי בחמש השנים האחרונות. ותוך כדי שגאו סיפרה לי ששוב החבר שלה הלך לאישה, רק הפעם בלי הדמעות, הבנתי שוואלה, שבסוף מתרגלים להכול, וגם שמזל שניו יר יש רק פעם אחת בשנה...