טלוויזיה במיטבה: אוננות עצמית
צ'רלי צ'פלין טען שיום ללא צחוק הוא יום מבוזבז. נדמה כי בזמן האחרון כל העוסקים בטלוויזיה אימצו את הרעיון, ואם אין לך איזה ערוץ צחוק, רצועת הומור או מקבץ תכניות קומיות אתה לא קיים. יס כבר אוחזים שנתיים בערוץ יס קומדי, בהוט העלו ממש בימים האחרונים את ערוץ קומדי סנטרל המדובר וגם בקשת מיהרו לשלוף את רצועת ההומור הביתי שלהם. התחרות על ליבו העולץ של עם הספר קשה, ונראה כי בסיבוב הזה כולם רוצים לנצח.
ערוץ ביפ ספג מכה אנושה במלחמות שבין קשת, הוט ו"ישראל היום", נסגר למעשה - אבל לא מתכוון להתפנות מכאן כל כך מהר. אם תטרוק לו את הדלת הוא יחמוק מהחלון, לא תרצה אותו בטלוויזיה תקבל אותו באינטרנט - הוא נעלם מהכבלים והנה הוא מגיע למדורת השבט. רצועת השידור של ביפ, ביום שישי בערב, כוללת כמה תוכניות הומור מקוריות. חלקן מרעננות ("מטר שבעים"), חלקן ממוחזרות ("ביפ קומדי האוס"- האם במה מעוצבת בסגנון ה"קאמל קומדי קלאב" וגברים שמספרים בדיחות על נשים פולניות לא מיצו את עצמם אי שם בשלהי המילניום הקודם?), אבל תכנית הדגל של רצועת ביפ היא התכנית "טלוויזיה במיטבה". האם במיטב מדובר?
מימין לשמאל: מעיק, מזיע ומשעמם (צילום: יח"צ)
"טלוויזיה במיטבה" עורכת סקירה קומית (?) ופרועה (?) של... אה... שידורי טלוויזיה אחרים. טלוויזיה שעוסקת בטלוויזיה. ממש קניבליטיוויזם במיטבו, או שמא נאמר אוננות עצמית?, פלטפורמה יחצ"נית של קשת? מיחזור חומרים ישנים מהופעות הסטנד אפ של שחר חסון? כל התשובות נכונות, ושום דבר לא מעביר את תחושת המיאוס בזמן הצפייה. דודו ארז, שוב בתפקיד המנחה, על תקן "הנה אני מקריא כיתוב בטלפרומפטר ולא מתבייש בכלל", צופה בקטעים ממבחר תכניות השבוע, ומנסה להרים להנחתה לצמד הבדרנים אבי אטינגר (יי-ט-י-נ-ג-ר) ושחר חסון. אלא שההנחתות לרוב מתרסקות על פרצופם המופתע של השניים.
אומרים כי הומור זה דבר משתנה. אנחנו מתפתחים, גדלים ומשתנים תרבותית. הומור הסלפסטיק, שפרח בתחילת המאה הקודמת, נראה היום ארכאי ומעיק, והאינסטלטור הנצחי של קישון תמיד יאחר - אבל ספק אם ידבר אל לב צעירי דור האייפון 4.
מה הוא היה אומר? צ'פלין (צילום: יח"צ)
איפה הימים היפים בקבר של היטלר?
מצפייה בשלישיית הקשר הגורדי חסון את ארז את אטינגר, עולה התחושה כי אפילו לא צריך להמתין דור כדי להשתוקק לא לדעת יותר את יוסף. מ"מהדורה מוגבלת" דרך "לילה בכיף" ושעות בערוץ הצחוק, פילסה השלישייה את דרכה לסלון שלנו. דודו ארז היה פעם הממתק הכי מרענן על המסך, הנון שלנט שלו כבש, והאינטונציה החדשותית נראתה מרעננת. היום מה שנשאר מזה, הם בעיקר אגלי זיעה. המאמץ מורגש ומכבה מיד את הליבידו. אבי אטינגר ידע פעם לספר בדיחות שואה שגרמו להיטלר להסמיק בקברו, והיום מה שנותר ממנו הוא בחור רפה, עם בדיחות כתובות מדי, שמקריא מדף.
כשהוא מסביר לארז כי ניסה לחשב עם כמה גברים מיכל שפירא מ"בקרוב אהבה", הייתה על סמך שתיקתה הקלה, והגיע למסקנה כי אם היא סופרת באחדות זה מעט, אבל אם היא סופרת בעשרות זה הרבה, כל מה שנותר הוא להצטער. כי פעם הוא היה מצחיק. ממש. ורק שחר חסון נשאר כמות שהוא: סטנדאפיסט שלא נותן לעובדות לבלבל אותו.
מדברים על "הבורר"? לא נורא, חסון ימצא דרך לדחוף גם פה בדיחה על חתולים הומואים, מזכירים את ה"אח הגדול"? מה זה משנה, יש לו בדיחות מעולות על בחורות שלא גומרות, לא משנה מאיזו עדה. הקישור בין הקטעים שראינו לבין הבדיחות שלו כל כך קלוש שזה מביך.
מתאים לבדיחה על חתולים הומואים. הבורר (צילום: יח"צ)
הפאנץ' בוא יבוא
חסון לא נותן לשום דבר לעמוד בדרכו לקראת הפאנץ' הבא, פאנץ' שככל הנראה נכתב אי שם לפני עשור. לזכותו ייאמר כי עקב נוכחותו הדלה של אטינגר והמאמץ הגובר מצידו של ארז, חסון מחזיק את רוב התכנית על גבו, כולל הפינות שלא מצליחות להחזיק מים (פגישה עם עידו רוזנבלום, עוד טאלנט של קשת, לצפייה משותפת בטלוויזיה, או הנחיה של השעשועון "לעוף על המיליון" מהבית). חבל, אפשר פשוט להעביר אותו לתכנית הבאה בתור, "ביפ קומדי האוס", והוא פשוט יריץ את הסטנד אפ שלו שם ודי.
"טלוויזיה במיטבה" נולדה לענות על הצורך שלנו לצחוק ביום שישי בערב, אחרי יותר מדי אוכל וקהות חושים, ולהתבונן שוב במה שצפינו בו כל השבוע רק הפעם באריזה "מופרעת", "צעירה" ו"מגניבה".
הומור יכול לשנות תפיסה, לדקור איפה שכואב, להיות מרענן, חדש, פורץ גבולות, מרחיב תודעה. לומר אמירה. וזה בדיוק כל מה ש"טלוויזיה במיטבה" היא לא.





React to WordPress