מאת: מערכת און לייף

זוכרות את נעלי העקב האדומות של אמא-של-התינוק-של-במבה? ברור שזוכרות. ואת סנדי בר עומדת למשפט על מילקי? זוכרות, כולל הצבע של השמלה. ואת מספר הטלפון של AIG? גם אם יעירו אותנו באמצע הלילה עם הנגאובר. פרסומות נתקעות. מה זה נתקעות. 20-שנה-אחרי נתקעות. אז יתכן שעשיתי ביטוח לאוטו כי AIG היו הכי זולים, וגם בהחלט יתכן שבא לי מילקי פשוט כי אני פשוט לא יכולה להעביר רגע אחד נוסף בלי המעדן החום נוטף בחושניות משפתיי (כל הדרך לשמלה התכלת). אבל סביר להניח שלהתערבות החיצונית של משרדי הפרסום, הייתה יותר השפעה ממה שנוח לי להאמין.

 

עוד באון לייף:

 

לפני שנים ספורות עוד נבהלנו כשקפצה לנו פרסומת בפיייסבוק של כרטיסי טיסה מוזלים, שנייה אחרי שחיפשנו טיסות באתר אחר. "הם עוקבים אחרינו!" התחלחלנו. היום אנחנו כבר יודעות שהם אכן עוקבים אחרינו, או בשפה המקצועית, עושים "טרגטינג", ושורה של אלגוריתמים מתוחכמים מצליחים להתאים את הפרסומות תוך חלקיק השנייה לדברים שלדעתם אנחנו הכי זקוקות באותו הרגע, בהתחשב בחיפושים קודמים ובתחומי העניין. קריפי, אין ספק, אך גם נוח ושימושי.

 

 

אבל מה קורה כשמישהו מחליט לקחת את הטרגטינג צעד אחד קדימה? מה קורה כשההיכרות של האלגוריתם איתנו נעשית כל כך אינטימית, שהוא חש שביכולתו לנבא את העתיד?

 

חברה שהתחתנה בקיץ האחרון סיפרה לי שעכשיו, כשיוטיוב הבין שהיא התחתנה ואפשר להפסיק עם פרסומות לשמלות כלה, הוא התחיל להעלות לה, שימו לב, פרסומות לחיתולי פמפרס. בהתחלה היא חשבה שמדובר בטרגוט תועה ושתכף היא תשוב לקבל פרסומות על הדברים שמעניינים אותה (כמו למשל התואר השני שהתחילה) אבל כשכמה ימים אחרי הפמפרס הגיעה גם פרסומת לתחליף חלב-אם, היא הבינה שטעות כנראה אין פה. וכך, הדודה הלוחצת בארוחות שבת מקבלת חיזוק בדמות דודה-יוטיוב, שמודיעה לך שהתחתנת, השעון מתקתק והגיע הזמן.

 

החברה הישראלית, גם החלק החילוני שלה, עודנה מיושנת ומקובעת להחריד בתפיסה של מעגל החיים של כולנו, ושל נשים בפרט. צבא-טיול-לימודים-חתונה-ילד-משכנתא-עוד ילד-עוד ילד וחוזר חלילה. נשים שלא רוצות להתחתן זוכות בהרמת גבה סקפטית במקרה הטוב ובהוקעה חברתית במקרה השכיח יותר. זוגות שלא ממהרים להביא ילד אחרי שהתחתנו, מקבלים מסביבתם מבטי רחמים כי "אולי הם מנסים ולא מצליחים", ובעיקר תחושה עמוקה שהם לא עומדים בציפיות, ושתכלית הזוגיות שלהם איננה ברורה כל עוד אין עולל בקנה. את כל מערכת הלחצים הזו מנצלות בציניות אין-קץ חברות הפרסום, שממהרות לדחוף אותנו אל עבר מה שהן תופסות כשלב הבא בחיינו, אשר ישלשל את מממוננו הנכסף לכיסו של עוד לקוח מרוצה.  

 

 

אני יודעת, חלקכן בטח יגידו ש"אלו רק פרסומות. כמה השפעה כבר יש להן?" גם אני חשבתי ככה. אבל, זוכרות את הנעליים של אמא של במבה ואת השמלה של סנדי בר? בדיוק. פרסומות נתקעות. האימג' נתקע. האשליה נתקעת. וכשאשליה מפלסטיק מתלבשת על ההחלטות הכי רגישות וקשות בחיים, זו בעיה. כי זה דבר אחד לקנות מילקי ולגלות שבעצם הוא לא כל כך טעים, ודבר אחר להביא בן או בת אנוש לאוויר העולם.

 

אז איך אפשר להילחם בזה? קודם כל, אפשר לשבש קצת את האלגוריתם. למשל, בכל פעם שפייסבוק מזכיר לי שהגיע הזמן לבחון שמלות כלה, אני לוחצת מיד על כפתור ה-Offensive. "אתה לא מחליט עלי!" אני גוערת באתר הדומם. אפקטיבי? לא במיוחד, אבל אפיק נחמד בשביל לפרוק לחצים. הדרך השנייה היא מורכבת יותר, אך בלתי נמנעת בעיני בסיטואציה החברתית שבה אנחנו חיות. שנייה לפני שאנחנו נסחפות למערבולת מעגל החיים הישראלי המצוי, עלינו לקחת נשימה עמוקה, ולנסות לנטרל את הרעשים החיצוניים – בין אם זו הדודה בארוחת שבת או הדודה-יוטיוב. עלינו להבין האם האימג' שיש לנו בראש משקף באמת את הצרכים והרצונות שלנו, או שאולי השאלנו אותו מיותר מדי פרסומות מטורגטות היטב. התשובות לעתים קשות, אבל התמודדות איתן תאפשר בסופו של דבר להגיע לחיים שהם יותר נכונים בעבורנו, כאלו שאי אפשר לכמת לכדי כמה שורות קוד.  

תגיות