בתור נערה,  כשראיתי את אבא שלי ואחיו סועדים את אמא שלהם, סבתא שלי וכל עולמם היה סביבה, הבנתי שיום יבוא ואצטרך לטפל בהוריי, לסעוד אותם. המחשבה הזו נורא הפחידה אותי. איך עושים את זה? הרי מדובר באנשים שכל חיי היוו עבורי את העוגן, המקום להתרפק, החוזק. איך אצליח בכלל להתמודד עם סיטואציה כזו? הייתי בטוחה שאנסה להתכחש או אבחר לברוח.

 

אמי חלתה לפני כמה שנים, ולפני כשנה הגיעה תקופה קשה, בה רוב ימיה היא בילתה בבתי חולים, התאשפזה, שוחררה ושוב התאשפזה. המצב לא היה אמור להשתפר, ידענו את זה. לא אשכח אף פעם את הערב ההוא, לפני חצי שנה:  זו הייתה תקופה יחסית ארוכה שהייתה בביתה, בלי בתי חולים. הגענו כל המשפחה לבקר אותה, לאכול ארוחת ערב, להעביר לה קצת את הזמן ובעיקר להזכיר שיש לה אותנו.

 

באותו הערב כשקמה אימי מהספה נעזרת בהליכון כדי להגיע לשירותים, אי אפשר היה שלא להבחין כי המכנסיים שלה רטובים.

 

כולם שמו לב. אמא שלי הייתה נבוכה מאוד מהנכדים שנכחו בסיטואציה, ואני? אני רק חשבתי לעצמי- מי הולך לנקות את הספה ?

 

מחשבה אגואיסטית וחסרת רגישות.

 

מזל שהתאשתתי די מהר, ניקיתי אחריה בעודה לא מוותרת ומתקדמת אל עבר השירותים, הלכתי אליה, חיבקתי ואמרתי לה שלא קרה כלום. שזה דברים שקורים. שאנחנו אוהבים אותה ושהכל יהיה בסדר.

 

באותו לילה לא הצלחתי להרדם, המחשבות לא הפסיקו לרוץ, השאלות של הילדים מהדרך חזרה הביתה עוד הידהדו לי. בשלב הזה החלטתי שלעולם לא אגרום לה להרגיש לבד או שמשהו אצלה לא בסדר.

 

 

אחרי תקופה לא ארוכה המצב הלך והתדרדר והבנו שנצטרך להיעזר בחיתולים למבוגרים, אפילו שאמא שלי סירבה לרעיון בתוקף ובהכחשה מלאה שהכל בסדר והיא יכולה לבד .ניסינו כמה סוגי חיתולים, ועל כולם אמי התלוננה שלא נוח לה ושהם גורמים לה לפריחה בעור. כבר חשבתי שהיא כל כך אנטי אז היא ממציאה לנו מלא תירוצים. אבל הקשבתי לה והמשכנו לנסות מוצרים נוספים. כך נחשפנו גם לחיתולי פרוסקין, שקמה. הבנתי שאמא שלי לא הייתה סתם אנטי לחיתולים האחרים. זאת אני יודעת כי מאז שעברנו לפרוסקין, אני לא שומעת תלונות. מדי פעם אני שואלת ובודקת איתה ומבינה שהחיתול מותאם בדיוק לגופה והגירוי בעור נעלם כלא היה.

 

אמא שלי כבר התרגלה לרעיון מזמן, ולי הוקל. אני יודעת שמצאנו עבורה את החיתולים המותאמים במיוחד בשבילה (והיא לא האישה הכי קלה שהכרתי). אני ממשיכה ודובקת בהתחייבות שלי, אהיה לצידה של אמי לנצח, כמה שאצטרך, היא לעולם לא תרגיש לבד ואני אלמד להקשיב לה ולצרכיה.

 

עובדה שהיא צדקה בסוף.