מולאן רוז' – פינת קיוטי אגלי
בורלסק במקורו, הוא מחזה תיאטרלי, שעושה שימוש בהומור, פרודי ואף גרוטסקי.
אם כוונת המשורר היתה להעביר את המסר, הפוך על הפוך, ביצירת מקבץ תמונות נעות הכוללות אחוז מסוים של ליריקה, עלילה דו מימדית, דיאלוגים רזים וצפויים וכמות לונד'ריי שלא תבייש את ערוץ האופנה ב לילה, אזי הצליח להם.
אבל נדמה לי שאני נותנת לתסריטאי קרדיט שטוויתי בעצמי על מנת להסביר את ההנאה הלא ברורה שלי מהסרט החדש של שר ואגילרה.
אולי זה בגלל שראיתי אותו בסיומו של יום ראשון קשה מהרגיל, דקות ספורות אחרי שהבסתי את ההנגאובר, הלחץ בעבודה והמחשבות על העתיד, ושקעתי לי בסרט על כלום ושום דבר, שלרגעים נראה כמו פארודיה על מליון סרטים אחרים, ולרגעים פשוט גרם לי לנענע את הישבן בכורסת האולם ולרצות להכנס לעקבים הגבוהים והחזיות הדשנות, של הגופות הרזות מידי, שעינטזו על המסך.
באופן לא מאוד מפתיע, מתחיל סיפורנו בעיירה משועממת באייווה, משם בורחת סינדרלה המקומית, בדרמתיות מוגזמת, מחייה כמלצרית בדיינר מקומי, אל עבר אל. איי. הקסומה והמובטחת.
קליפ קצר ונוגע ללב על התמקמותה וחיפושיה אחר העבודה שתציל אותה מאלמוניותה ומשקיות הדולרים שהיא מחביאה באסלה (טריק בו השתמשתי בגיל 14 כדי להחביא סיגריות), מביא אותה למועדון מחתרתי ואפלולי מלא דמויות צבעוניות, המשדרות א-מיניות מבולבלת.
היא נשבית בקסמי האנשים היפים, מנסה להתחבב עליהם, להתקבל כעובדת מן השורה ולמרות שנראה כאילו נתקלה בקליקה משפחתית סגורה, ממש מהר וללא כל תחכום מתברר כי מדובר בבית זכוכית שבו נזרקות אבנים בתדירות של החלפת תחתונים, והן מחליפות עשרות.
קורים דברים ונמשכים המונולוגים שאין בהם שום חידוש, תחכום או תוכן, יש נשים, גברים, אפרו אמריקנית והומו, והם כולם כמו בובות של עצמם, משחקים סטריאוטיפים של הטיפוסים הכי פשוטים.
הדרך אל ההפי אנד רצופה מחשופים, שיקשוקי אגן ואגילרה אחת שמדגימה יכולת משחק של נערת קולג' חביבה ונשמעת אותו דבר בכל שיר. אה כן, יש גם פאוזה לא קשורה לנאמבר שלם של הדיווה הראשית, הלא היא שר, שמראה בגרוטסקיות המתבקשת, שגם בגיל 792 היא עדיין מלכה ללא שום קמט.
אין ספק שהחלק המרגש של הסרט היה שימוש מעוות בשיר אהוב של מרלין מנסון, שהוסב אף הוא לרפרטואר זעקות הלידה שיודעת להפיק אגילרה מגרונה.
מה שנקרא, חכו לדיוידי, וריכשו קצת אלכוהול לפני הצפיה.
React to WordPress
