אני אמא. גם עכשיו כשהסטטוס הזה מעודכן רשמית, שחור על גבי לבן, במשרד הפנים ובכל הרשומות הרלוונטיות, זה עדיין נשמע לי מוזר, מרגש, מצחיק אפילו אבל נכון לחלוטין. ויעידו על כך למשל שעות השינה שלי שהתכווצו פלאים. מזוג צעיר, ברוחו בעיקר, הפכנו למשפחה. ברגע אחד, עם קול הבכי הראשון, הצטרף לחיים שלנו יצור קטן ומתוק, והפך אותם למשהו אחר מכל מה שהכרנו. אחר ונפלא.

 

כשאני שומעת את עצמי בשיחות משתמשת במילים ומשפטים כמו "בהריון היה לי כך וכך " או "כשילדתי ", שלא לדבר על - "הבן שלי...." ,  אני מופתעת שוב ושוב שהטרמינולוגיה הזו היא חלק ממני עכשיו. אבל כן- אני אמא. ואני מאוהבת.

לא הכל ורוד מהרגע הראשון

זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אהבה שמלווה בדאגה עצומה שלא הכרתי קודם. בשנייה שהניחו אותו עלי בחדר הלידה כאילו שתלו בי מין שבב כזה, והחדירו לי למערכת עוצמות לא ברורות ואינסופיות של אהבה וחרדה ליצור הפעוט והמצווח הזה, כאילו הוא היה שם תמיד. ברגע אחד הפכו השלושה קילו מאתיים האלה לדבר הכי חשוב ויקר לי עלי אדמות.

 

בבוקר שאחרי הלידה השתחררתי ממחלקת יולדות שמחה ומרוצה שהכל מאחוריי ובשלום, ופניי לארוז את הרכש החדש ולצאת יחד לדרכנו המשותפת. אז התברר לי שיש לו צהבת. כמו מיליוני תינוקות לפניו. אבל איתרע מזלי ליפול על רופא אחד שהיה בתורנות, ושהיה לו חשוב להפגין בפני את כל הידע הרפואי אקדמי שלו על נזקי הצהבת לדורותיה. הוא שטח בפניי, אמא טרייה מוצפת הורמונים ועייפה נורא, את כל הסיבוכים האפשריים אם חלילה הצהבת תחמיר.

הפסקתי לנשום. לא שרציתי, פשוט לא הצלחתי. שאפתי, אבל האוויר לא נכנס. רק אז היכתה בי ההכרה עד כמה התינוק הזה, עוד לא בן יום, הוא הדבר הכי משמעותי חשוב ואהוב בחיי. לפני שעות הוא עוד לא היה קיים וכבר הפך למושא חרדותיי מעתה ועד עולם.

 

הצהבת עברה וחזרנו הביתה. אני לא מאלה שטיפלו בכל התינוקות במשפחה, בבניין או בשכונה. לא ידעתי להחליף חיתול לעשות אמבטיה או איך מחזיקים יצור כל כך קטנטן ושביר. אבל כמו מיליארדי אמהות לפני גם אני למדתי.

 

 וכשהסתבכתי עם כל התיק-תקים על בגדי הגוף הזערוריים שנלבשים בשתי שכבות, כמצוות האחיות, לקחתי אוויר וידעתי שעוד כמה ימים או שבועות, גם אני אחליף חיתולים ושמונה מערכות בגדים ביום, במיומנות של אמא משופשפת. כי הקטנצ'יק הזה בא לכאן כדי להישאר.

מי מוציא תינוק כזה קטן החוצה?

היה לי מזל שהחורף הזה התאפיין בעיקר בימים מקסימים ושמשיים. יומיים לפני הברית, יצאתי עם הצאצא לסיבוב בכורה בעיר והעזתי אפילו לקבוע תור לציפורניים. לברית הגעתי משופצרת, למרות ששעות השינה שלי חטפו פגיעה ישירה. הבנות במכון הסתכלו עליי בעין עקומה. מי מוציא תינוק כל כך קטן החוצה? אני מודה שלא הבנתי על מה המהומה. בחוץ כמעט  קיץ, הלבשתי אותו לפי מיטב המלצות התינוקיה ויצאנו לסיבוב של שעתיים באוויר  הצח. אני דווקא חושבת שהוא חזר מרוצה, ואני חזרתי הביתה מרגישה כמו  חדשה, למרות שאני דקה אחרי לידה.

ומילה על המילה. יום הברית היה סיוט. למרות שלקחנו מוהל רופא היה לי ממש קשה. הקטנצ'יק שלא הבין כלום ממה שמתחולל סביבו היה דווקא רגוע ולא השמיע אפילו ציוץ אחד. לו זה לא כאב, אבל אני בכיתי מההתחלה ועד הסוף. 

 

גם זה כבר מאחורינו. הימים עפים. עמוסים בשלל עניינים וסידורים. לא להאמין כמה תעסוקה מספק היצור הזה שתוכנת ההפעלה הנוכחית שלו בסיסית למדי. בוס קטן ומאד תובעני.

 

יום האם שלי

השבוע חוגגים אצלנו את יום המשפחה. הגירסה הפוליטיקלי קורקט של יום האם. אני בעיקר זוכרת אותו כיום מלא התרגשות, שבו הרעפנו אהבה על אמא יקרה לי, ושיאו במתן שי פרי ידינו להתפאר, עליו שקדנו שבוע ימים בגן. עם השנים זה הפך ליום המשפחה ואת יצירת המופת מגלילי נייר טואלט וחוטי רפיה החליפו זרי פרחים ופינוקים.

 

יחלפו עוד כמה שנים עד שגם אני אקבל הביתה תשורה צבעונית מעיסת נייר ושאר גרוטאות ואתלה על המקרר ציורים מעשי ידי הצאצא. אבל שום דבר לא ישנה את העובדה שאני אמא. וכזאת יש רק אחת.