חיי בתאילנד – מי פה ראה את קאו שלנו?!
ריח רע מלווה אותי כבר יומיים. ריח של חיה מתה. של נבלה. כנראה של קאו האהוב שלנו. אני מחפשת בכל מקום. הולכת עם האף והעיניים. רוצה למצוא, להפיג את חוסר הוודאות של מה קרה לו. עושה סיבובים בשכונה, מדברת עם שכנים, וכלום. רק הריח הרע בא ואז נעלם. הלב שלי יודע. ביום הראשון שקאו נעלם, לא הכנתי לו ארוחת ערב. משהו בתוכי ידע שהוא כבר לא יחזור. כלב בית, לא נעלם ככה פתאום. אם הוא נעלם לחצי יום, משהו רע קרה לו. עכשיו אני מרגישה שוויתרתי מהר מדי. אולי אם הייתי מכינה לו אוכל...אולי...
אני מרגישה אחריות. מחויבות. ייסורי מצפון.
בשבוע האחרון יצא לי לספר כמה פעמים איך הגיעו אלינו הכלבים. כל אחד והסיפור שלו. ומכל הכלבים, דווקא את קאו, הכלב הלבן, לא בחרנו. הוא הגיע כנספח, ונשאר כנספח, למרות שהתאהבנו גם בו. אבל תמיד קצת פחות מהשאר.
כשקאו הגיע אלינו, כבר היו לנו שלושה. את טונג-דנג הג'ינג'י המפונק והיפה, את בלאקי השחור הפעלתן והפרוע, ואת טאו האפורה, שנראית כמו זאבה פראית. הדבר האחרון שהיינו צריכים בחיים, הוא כלב נוסף.
חזרנו מישראל, אחרי ביקור של חודשיים, ומצאנו כלב לבן יושב במרפסת שלנו ונובח עלינו. כן, ממש נובח. העובד שלנו, שנשאר לשמור על הבית בזמן שביקרנו בארץ, השתיק אותו, וגם קרא לו בשם. ?קאו". לבן בתאילנדית. הסתבר שכשלא היינו פימונג, העובד, הביא לעצמו כלב, ועכשיו המציאות היא שיש לנו ארבעה בחצר. שלושה שלנו ואחד של פימונג.
ההתחלה לא הייתה קלה. קאו, שהיה בעל הבית מבחינתו, רב עם טונג-דנג, שגם היה בעל הבית מבחינתו. עברנו הרבה קרבות, עד שהיה ברור לשניהם שטונג-דנג הוא השולט על המרפסת הקדמית, וקאו הוא השולט על המרפסת האחורית. כשהם נפגשו באמצע הם המשיכו לריב, עד שהתברר סופית, שטונג-דנג הוא בעצם השולט הכללי.
ריחמתי על קאו. ממשרתם של האדונים, פימונג ושאר העובדים, הוא הפך למשרתם של המשרתים, ואיבד את כל השליטה הרחבה שהייתה לו על הבית.
שני הכלבים האחרים דווקא אהבו אותו. בלאקי נשך אותו בחיבה בבקרים, וטאו ליקקה אותו כשהוא חזר רטוב מהשדות. רק טונג-דנג, עמד על סירובו. קנאי גדול ממנו אין...
אחרי כחודש, פימונג עזב, ואת קאו לא לקח. התקשרנו פעם, התקשרנו פעמיים, התקשרנו גם יותר. ?בוא קח את קאו איתך". כן-כן. כן-כן. לא!
קאו נשאר איתנו בחצר. שולט על הממלכה שלו בחצר האחורית, ליד הצריף הזנוח של אדונו לשעבר. אחר כך באו עובדים חדשים, וקאו אימץ אותם באהבה. מעובד לעובד, קאו נשאר. מבחינתו לא משנה מי העובד, משנה שהוא גר בצריף האחורי. כי מי שגר בצריף האחורי, הוא הבעלים שלו הישיר.
הכלב הכי חברותי בחבורה, והכי פחות רעשן. מצמיד לסת עליונה, ללסת תחתונה ובלעיסות קטנות, מדגדגות, מנסה לפנק אותי בחיפוש פרעושים. אני מסבירה לו ש"אמא נקייה", הוא מחייך וממשיך בשלו. עובר כל חלקה בגוף שלי, תוך מסע הפינוק. המכנסיים כבר רטובות, העור אדום. אבל קאו רוצה לפנק, ופינוק אומר שהוא חייב לנקות אותי באופן יסודי.
ועכשיו, כשהוא נעלם, התחילו ייסורי המצפון. הגוף מתגעגע לפליית הפרעושים הדמיוניים, העיניים מתגעגעות לחיוך שלו הלבן, עם הריסים הלבנים, מעל עיניים חומות, טובות. והכלב שלנו איננו.
ייסורי מצפון. ממשיכים. כי כבר הרבה זמן שאני מנסה להתרגל לזה שיותר אני לא חופשיה. לא ציפור דרור. לנסיעה של יום יש הכנות רבות. מי ייטפל, ומי ישמור. הרבה יותר קל לי לעזוב את הבית ואת העסק מאשר את הכלבים. בכלבים מעורב רגש גדול ואחריות גדולה עוד יותר.
והרבה גם חשבתי שמה הייתי צריכה אותם, את הכלבים. זו לא מחויבות שחולפת ככה סתם, אלא מחויבות לשנים ארוכות.
והנה, לפני שבועיים, טאו היפה, המהירה שלנו, חזרה עם רגל משותקת והרבה כאב בעיניים ובגוף. לא יודעת מה קרה, או מי עשה. אבל עובדה שקרה. מאז היא מדדה על שלוש, מנסה להדביק את קצב טיול הבוקר. אני מחכה לה. סבלנית. אבל הכלבים האחרים לא תמיד סבלניים. הם רוצים לרוץ.
ועכשיו קאו החייכן. כאילו שמישהו למעלה שומע את הלב שלי. שומע את הדיבור שלי לעצמי, לגבי כל המחויבות, לגבי החופש שחסר לי, ומנסה לסדר לי את העניין. ואני אוהבת אותם. מכל הלב. אני אמא חרדתית. חרדה להם כל הזמן ? אז מה, אסור לי בלב קצת לרצות להיות כמו לפני שנה? שיכולתי לארוז תרמיל ולעוף לאן שבא לי בהחלטה של שנייה? זה לא אומר שאני רוצה שהם ימותו. עדיין הם היצורים הכי מקסימים שיש לי. ואני לא יכולה לשלוט בראש שלי שזקוק לחופש. הלב אוהב והראש מתקשה. יש בי מלחמה קבועה שרוצה שני הפכים.
וקאו כבר שלושה לילות שלא חזר. קערת האוכל מחכה לו. ריקה. גם השטיח מחכה. גם אנחנו מחכים. אני מנסה לברר, מי ראה, מי שמע. איפה הוא נראה בפעם האחרונה. לא רוצה לתת לו להיות גוויה בסתם שדה. אני רוצה להביא אותו הביתה, שישאר איתנו. כמו שמגיע לו. ליד המרפסת האחורית שלו.
קאו אהוב שלי, בוא תנגוס בי קצת. בוא תחפש פרעושים. אני מצטערת שלא ראיתי אותך ברגע הקריטי כדי לעזור. זה קרה באמצע הלילה, וגם אם חזרת לחפש עזרה, ישנו, עד שבטח מתת איפשהו במקום מוחבא ושקט. כל כך מוחבא, שאני לא מוצאת. רק מריחה.
גם ריד חיפש. עבר על הגינה מקצה לקצה. הריח כמוני את הריח. לא מצא. איפה אתה כלב לבן אהוב שלנו?
כותבת ועצובה. לא מוכנה לאבד עוד. קשה להתמודד עם הכאב. בלאקי וטונג-דנג, הכלבים הכי "ילדים" בעולם, קשורים כל היום. מכלבי פרא, רצים, שוחים, מתפלשים ? הם הפכו לכלבים קשורים. אפילו לטיולים של קקי-פיפי הם הולכים איתי ברצועה. הם בוכים-מייללים ביאוש. רוצים לרוץ, לרוץ. וטאו מדדה אחרינו. לרוץ כבר יכולה רק במחשבה.
ככל שעובר הזמן, יש פחות סיכוי שנמצא אותך. גיליתי שביום שנעלמת, אכלה רעל למוות גם הכלבה של השכנים. תמיד רבתם, אתה והיא. ובסוף קיבלתם את אותו הסוף. לא יודעת מה השכן עשה עם הכלבה המתה. אבל ראיתי אותו הולך לזבל עם שק שחור גדול. ריד אומר שזה סתם זבל. אני לא בטוחה. קאו, תן לי למצוא אותך, אני מבטיחה שנשאיר אותך בבית לתמיד. נקבור אותך עם קערת האוכל שלך, והשטיח שלך. נסדר לך פרחים יפים ונזכור אותך באהבה.
נשבעת שהייתי מחזירה אותך לחיים, בהבטחה שלא לקטר עוד לעולם על חוסר בחופש. לו רק יכולתי. לו רק יכולתי...





React to WordPress