אתחיל בווידוי: אני עייפה. רוב הזמן אני פשוט עייפה. יש מצב שזה בגלל עומס עבודה קל עד בינוני, אבל ככה זה אצלנו בפולין: אין עבודה, מתלוננים. יש עבודה, מתלוננים.

 

אז כרגע, ברוך השם, יש עבודה ואני, מתלוננת: בחזרות בקאמרי ל?בעל למופת?,  עיבוד של סובול ל"בעל אידיאלי" של אוסקר ווילד עם קאסט מופלא שכולל בין השאר את יפתח קליין, אקי אבני ותמר קינן, ובשאר היממה מביימת ועורכת תוכנית אינטרנטית חדשה למאקו  ששמה "קח אותי אבירם" - שם יוצא אבירם מ"האח הגדול" לסבב דייטים בתקווה למצוא תחליף לליהיא. 

 

אז אולי משום שהפעם האחרונה שישנתי לילה שלם כמו שצריך הייתה לפני שנתיים, אתמול, כשהינקתי את יהלי בסלון ובהיתי בטלוויזיה, הגעתי לשיאים חדשים. פתאום נכנסתי להתקף חרדה שאני לא זוכרת איפה הנחתי אותו, את יהלי. כבר ציינתי שהוא היה לי בידיים?? כבר ציינתי שאני עייפה מוות?? 

בטיפת חלב יכולים לטעון עד מחר שהוא צריך לאכול רק כל ארבע שעות. מה אני אמורה לעשות בחמש לפנות בוקר כשהוא שוב רוצה ציצי, למרות שקיבל ממנו שעה קודם? להסביר לו שלפי אסכולת טיפת חלב זה לא בא בחשבון? לסרב ולתת לו לצרוח ולהעיר גם אלכס? להציע לו ג?חנון במקום?

מאז הלידה (חודשיים) אני אדם חסר סבלנות, רבה עם מי שלא מבין שיש לי קצב קצת אחר, ובעיקר לא מאמינה שיש לי בבית שניים. בואו נאמר זאת אחרת: אני לא מאמינה שתוך פחות משנתיים הפכתי מגרושה, כמעט מיואשת, שמנהלת רומנים לוהטים וחיה על הקצה (הא הא ממש...), לנשואה פלוס שניים - ויותר חשוב, מאושרת! לא כי מילאתי את חובתי להוריי, או לשכנים הרכלנים שדאגו לביציות המזדקנות שלי, אלא כי פשוט נעים לי. מאוד. ובואו לא נהיה צדיקים מתחסדים, לא תמיד קל ולפעמים אפילו מעצבן, אבל מעל כל זה מרחפת עננת ה"נעים".  

 

מישהי שאלה אותי אם בן ואני רבים הרבה, עניתי לה שכמעט לעולם לא. אנחנו לא תמיד מסכימים, ולפעמים, ממש מאוחר בלילה, כשאני מיניקה, גמורה מעייפות והוא נוחר, אני עלולה להרוג אותו. אבל בסך הכל אני מודה, לפחות שלוש פעמים ביום, על שהתמזל מזלי, על שהייתי מספיק קשובה שלא לפספס אהבה אמיתית. אני טוענת שהוא הגרסה הגברית שלי, דבר שגורם לי לא פעם להתעצבן עליו ואז להתעשת ולהבין שאני בעצם כועסת על עצמי.

 

אני חושבת שאנחנו מסתדרים בעיקר כי אנחנו מכבדים אחד את השני. ולא, אני לא מדברת על איזו קלישאה, אלא על ידיעה מאוד בסיסית, ברורה כשמש, שאנחנו באמת ובתמים רוצים האחד בטובתו של השני, ולהפך. וגם אם נעשה משהו שלא ימצא חן בעיני השני, יהיה ברור שזה לעולם לא יעשה דווקא או על מנת להכעיס.

 

כדי לא לאבד את עצמנו כזוג בתוך מתכונת ההורות החדשה, קבענו לעצמנו השבוע כל מיני חוקים שכאלה: חייבים לצאת פעם בשבוע למסעדה טובה, סרט פעם בשבועיים, חו?ל פעם בכמה חודשים. בזמן האחרון הכי רחוק שהגענו זה לחולון, מרוב פריכיות תפלות אני יותר רזה ממה שהייתי לפני הלידה, וכמעט בכל פעם שמחליטים לצאת לסרט אני נשפכת על הספה בסלון ואין סיכוי להזיז אותי לשום מקום חוץ מאשר למיטה.

 

אבל כל החיים לפנינו, ואני ממש מקווה, בניגוד למה שקורה סביבנו, שנצליח לשבור את הסטטיסטיקה ולשמר את הזוגיות שלנו וגם לפרוח בה. תחזיקו לי אצבעות, ואם יש לכם רעיונות איך לא ללכת לאיבוד, אני אשמח לשמוע.

 

והנה שתי סיבות מצוינות להישאר ביחד, לא חושבים? 

ועוד כמה המלצות בקטנה                                                      

כשיש לך שני גוזלים בהפרש קטן כל כך (שנה וחודש) זה בעצם כאילו יש לך תאומים בשני הריונות. אז אמנם יש לי עגלה שקניתי כשאלכס נולדה, אבל מה עושים כשיוצאים עם שניהם?? הולכים עם שתי עגלות?? ואם אני לבד??

 

התחלתי במסע של בדיקת עגלות/טיולונים לשניים. יש עגלה שילד אחד יושב ?על? הילד השני, יש עגלה שבה אחד ממש יושב מאחורי השני, יש גם אחד לצד השני. מה שרק תרצו. 

 

מכל הבדיקות והסקרים מצאתי  את שתי הכוכבות שהגניבו אותי. אחת בגזרת העגלות ואחת בגזרת הטיולונים. עם העגלה zoom של abc design אין סיכוי שתעברו ברחוב בלי שכולם יקבלו נקע בצוואר אחרי ש?ייתקעו? על העגלה שלכם. היא יפה ברמות שקשה להסביר, והיתרון הגדול שלה הוא העובדה שאפשר לשחק עם המושבים בכל וריאציה אפשרית. ובאופן מפתיע היא גם קלה ומתקפלת בנוחות. 

                                                     תעשו zoom

ועוד אחת

לטיולון של מקלרן חיכיתי קצת שהקטן יגדל קמעה (למרות שמי שלא רוצה לקנות גם עגלה וגם טיולון, יכול להשתמש בו כבר מגיל 0), ומהרגע שפתחתי אותו, אני חורשת עליו בטירוף. לא צריך לשבור קופת חיסכון בשבילו והוא מאוד פשוט לתפעול ("קיפול מטריה"), פרקטי (אפשר להיכנס עם העגלה לכל מעלית ולעבור גם בדלתות סטנדרטיות), וחוץ מזה, אם הוא היה טוב לנסיך וויליאם אז הוא בטח טוב גם לאלכס ויהלי שלי.

 

תגיות