נכנסתי ליום העיון שנערך באוניברסיטת בן גוריון, "נשים במוקדי קבלת ההחלטות", בתחושה נהדרת - יוזמה של שתי נשים, מודל לחיקוי - יו"ר האופוזיציה, ציפי ליבני ונשיאת האוניברסיטה פרופ' רבקה כרמי שנמצאות "שם"- במה שאנחנו מכנות מוקדי קבלת ההחלטות. אחת מן הזירה הפוליטית, אחת מזו האקדמית, המוזמנות - ארגוני הנשים ופעילות.

 

אז מה היה שם? לא מספיק אנשים, רוב ברור של נשים. מבחינתי, את התכנים של לדבר אל עצמנו מול עצמנו הנשים -בשיח "ההעצמה" אפשר לשים לרגע בצד.

נדמה לי שבהצגת נתונים - קשים ככל שיהיו - ושימת הדגש על חסמים, אפליה ודיכוי אנו מפספסות את העיקר. הגיע הזמן להפנות את המשאבים ואת הכישורים של הנשים המוכשרות שהיו על הבמה למי שיש בה את הכוחות לנסות, אולי בשנית, להיכנס למערכת, כי רק מבפנים ניתן יהיה לעשות את השינוי.

 

דוב וייסגלס, מי שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון, אמר בפאנל הראשון שהפתרון הוא הפוליטיקה, וצדק. כל ה'מגמות, החסמים וההזדמנויות מול ההגדרה המתרחבת והמשתנה של מרכיבי הביטחון הלאומי'- כשם הפאנל בהשתתפותו, היו נראים אחרת אם יותר נשים היו יושבות בממשלה.

קחו לכן ארגוני לויין ותהיו בשקט

אולי אריק שרון הבין שממשלה ללא נשים היא ממשלה עקרה, כמו שחברה עקרה היא זו שלא מייצגת במוסדותיה את כלל האוכלוסיה. המפלגות יצרו להן ארגוני לווין נחמדים שכונו 'ארגוני הנשים': לכל מפלגה היה את הבייבי שלה.

 

ההסתדרות של מפא"י יצרה את נעמ"ת, הפועל המזרחי יצרו את אמונה, והיו ויצ"ו ועוד ארגוני נשים מצוינים שקמו להם עם אג'נדה ש'המצב' לא יכול היה להכיל. המצב – כלומר הקמת המדינה והטיפול המורכב בבטחון הלאומי של מדינה בסכנת מלחמה יומיומית.

את הטיפול בכל הצד האזרחי - חברתי, קליטה, פרנסה (אז עוד לא אמרו קריירה, חלילה) השאירו לנשים.בשנות הקליטה הקשות הם אפילו הוקירו להן המון תודה, ו"אישרו" להן להקים מעונות יום לילדים, כדי שאימותיהן תוכלנה לצאת ולהרוויח שכר מינימום.

 

"לפוליטיקה שלנו" אמרו הגברים, "המקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות באמת - ענינים של לוחמים, אל תיכנסו". וכך רחל כהן-כגן, הח"כית הראשונה, נאלצה לעזוב את ויצ"ו ולהיכנס למפלגת הליברלים העצמאים. באופן פרדוקסלי - ככל שגדלו ארגוני הנשים, כוחן במשחק הפוליטי הלך ונחלש. וכך נוצר מצב שלמעשה בכל פעם ש'ענייני נשים' צריכים היו להיות מתוקצבים, הנשים היו מגיעות כקבצניות לאדונים שישבו בממשלה, על עוגת התקציב. ולכי תשכנעי חבר כנסת שמעונות יום לילדים חשובים יותר מהטיל החדש שעולה מליונים.

אין נציגות בכנסת, אין מודל לחיקוי

מאז הכנסת הראשונה שבה כיהנו 12 נשים, 62 שנים אחרי, הגענו לפחות מכפול- 23 נשים מכהנות בכנסת ה- 18: 19% בלבד ממספר חברי הכנסת המכהנים. אם נשים לא תשבנה סביב השולחן בשעה שבה מחולקת העוגה, מי יציף את האינטרסים שלהן למעלה.

 

וכך ללא נציגות במשחק האמיתי בפוליטיקה, עד היום נשים עדיין מתמודדות מהצד עם "אתגר שילובן בעולם התעסוקה ובמוקדי הכוח הכלכליים והציבוריים" כשם הפאנל השני ביום העיון.

הרבה יותר נוח לגברים לקבל זיכוי במס על ציור מקורי של תומרקין למשרד, מאשר על מטפלת לילדים. הילדים, אגב, גם שלהם. לא מפתיע, כך נכתב בנושא הפאנל של נשים ופוליטיקה, 'שבמאה ה- 21 יש עדיין מי שמערערים על זכותן של נשים למשול ולהנהיג'. ודאי שלא מפתיע.

 

כשנשים עדיין מהוות אחוז כה מינורי בזירות הממשל שלנו, 3 שרות מתוך 30 בממשלה, 5 ראשות עיר מתוך כ- 259 רשויות מקומיות, מי ייתן לנו את הכוח להשפיע? בואו לא נשלה את עצמנו, ודאי שלא גברים. נכון, הם חלק מהמהפיכה. לא רק אריאל שרון, יש גברים שמבינים את תפקידם במהפכה האזרחית. זו שתפנה מקום ל 52% מהאוכלוסייה שקולה והמשאב האנושי שבה לא קיים במערכת ולכן הוא גם לא מגדל דורות נוספים של מנהיגות - נשים.

היום ילד אמריקני מהארלם יכול לחלום ולומר 'אם אם באמת ארצה אוכל להיות הנשיא של אמריקה"- יש לו מודל לחיקוי. אצלנו ממשיכים להלין על הפערים בשכר, אמנם בצדק אך זה לא מספק!

 

אנחנו חייבות להבין שאם אנו רוצות שהמצב ישתנה, מישהי חייבת לומר זאת מבפנים, עליה לשבת סביב השולחן שבו יוחלט כיצד יחולק הכסף ולאן - והאם הוא יופנה לסגירת הפערים הללו. עד אז, שלא תשלו את עצמכן, זה לא יקרה.