גדלתי בגבעתיים שנראתה אז כמו מושב. בתים נמוכים עם גגות אדומים והרבה גינות. לחלק מחבריי בכיתה היו אפילו לולים קטנים עם תרנגולות בחצר ובקצה העיר, בדיוק במקום בו גבעתיים שלי התחברה לעיר הגדולה תל אביב, הייתה אפילו רפת.

הרבה לפני שיכולתי לדמיין שיום אחד גם בגבעתיים הקטנה שלי יקום קניון אדיר מימדים ומגדלי ענק שמגרדים את השמיים, גבעתיים הייתה בשבילי עיר מחבקת ונעימה. עיר של חגיגות וילדות מאושרת.

 

אני זוכרת את במות הבידור של יום העצמאות, את הדלקת הנרות המסורתית בחנוכה, אבל יותר מכל אני זוכרת את חגיגות פורים כי אין כמו פורים עבור ילדים. פורים הוא יותר מכל החגים - החג של הילדים.

בילדות שלי איש לא חשב לנסוע לדרום העיר לקנות תחפושת. כולם תפרו, הדביקו, צבעו, חיברו, השחילו, יצרו ונהנו.

החומרים היו ממוחזרים. כל שמלה של מלכת אסתר היתה פעם שמלה של אמא או סבתא או וילון שעבר זמנו, שערות לזקן או מכשפה נוצרו מברזלית כלים או חבל ישן שנפרם או צמר גפן ולא נקנו כפיאה פורימית.

התחפושת הייתה תמיד סוד גדול.

עד הרגע שנכנסנו לכיתה איש לא היה שותף להפתעה של התחפושות והיה גם עניין גדול אם יזהו את בעל התחפושת או לא.

אמא שלי, שהייתה אישה צעירה במיוחד וכנראה התגעגעה לימים בהם יכלה להתחפש בעצמה ולא לטפל בשני ילדיה הקטנים, הסתערה על מלאכת הכנת התחפושות בהתלהבות ובמרץ גדול שהדביקו גם אותנו. סבתא שלי רשל ז"ל הייתה תופרת ואני זוכרת אותי עומדת על שולחן במרפסת ביתה ברחוב המגיד בתל אביב (ממש מול הבית בו גדל רבין בילדותו) כשהיא מודדת אותי עם מטר הבד שלה ומחזיקה בפיה סיכות ותוך כדי כך מקבלת הוראות מאמא שלי, איפה להצר או לחבר את הזנב, הנוצות או הראפיה. (אני כותבת את המילה הזאת 'ראפיה' ומחייכת, אין לי ספק שהילדים של היום לא מכירים את המילה הזאת "ראפיה". יו, אני מפעם!!)

אני זוכרת שתמיד הייתי גאה מאד בתחפושות שלי.

אמא שלי מספרת עד היום על תחפושת 'כושית' שתפרו לי (אז גם היה מותר להשתמש במילה הזאת בלי להתנצל). סבתא רשל הכינה אותה עם אמא. היא תפרה לי חצאית ראפיה ואבא שלי הביא שאריות עור מאיזה מפעל,  מהם הכינו לי בגד עור ותוף אמיתי כמו בשבטים באפריקה. הפנים שלי נצבעו בשחור ואמא שלי מוכנה להישבע שאף אחד לא זיהה אותי (זה היה חלק מאד חשוב בהתחפשות) ושאנשים נדהמו מרמת התחפושת. אני גם זוכרת תחפושת של אינדיאנית, תחפושת דוקרת במיוחד שנתפרה עבורי מבדים של שקי יוטה. מיחזור- כמו שצריך.

אז לא ידעתי שפורים יהיה חג ארוך ובלתי נגמר עבורי.

ממש בעוד ימים מספר אני עולה עם חברותיי ציפי שביט ועירית ענבי בהצגת בידור חדשה "קצרות ולעניין".  גם שם, כמו בכל השנים האחרונות על הבמה, אתחפש ואגלם דמויות שונות. בעצם, לא הפסקתי להתחפש אף פעם.

השבוע, נסעתי עם המלבישה לחפש אביזרים להצגה בדרום העיר ופורים התנפל עליי בכל עוזו. החנויות היו עמוסות בתחפושות, שיובאו מן הסתם מסין. עשרות אביזרים מנצנצים וחרבות משוכללות המפיקות קולות ואורות, מילאו את החנויות, ודמויות של כוכבי תכניות טלוויזיה מצוירות (שאני לא מכירה) נתלו על עמודי התצוגה.

לא ראיתי אף מלכת אסתר, אחשוורוש או מרדכי היהודי, גם לא 'סתם' מכשפות אלא קוסמים מ 'הארי פוטר', עושר אדיר של מסכות גומי משוכללות ואף לא זכר למסכות הפשוטות הנאיביות מהפלסטיק הדק והשביר שאני זוכרת מפעם.

 

גם פורים שינה את אופיו כמו כל כך הרבה דברים אחרים של פעם.

 האם יש עוד אמהות שיושבות בבית ומקשטות, מדביקות, צובעות ומחברות?

האם יש עוד ילדים שלא מגלים לאף אחד למה הם מתחפשים?

האם עדיין פורמים חולצה או שמלה ישנה ומשתמשים בבד להכנת תחפושת?

האם עדיין מתקיימות תהלוכות פורים באיזשהו מקום בלי חשש להתקהלויות המזמינות את חורשי הרעה להגיע כדי לקלקל את החגיגות?

 אני מקווה, בשביל הילדים, שלפחות השמחה וההתרגשות נותרו כשהיו פעם.

 

ופעם גם הייתה עדליאדע. איזו הפקת ענק !!!

הילדים של היום (אלה שעושים להם 'בוק' כמתנת בת / בר מצווה ) מגיעים לדיסני וורלד עוד לפני שהספיקו להתגייס, אבל אני, שיצאתי מן הארץ בפעם הראשונה בגיל 18 ולא ראיתי קודם את תהלוכות הענק של דיסני, זוכרת את העדליאדע כמפגן ענק ומרהיב של עושר, גאווה וחגיגיות אין קץ.

 

הסבתא השנייה שלי אלגרה (תיבדל לחיים ארוכים, הייתה לפני שבועיים בת 90)  גם היא גרה אז בתל אביב, ברחוב בן יהודה.

בן יהודה היה ציר מרכזי בו עברה העדליאדע התל אביבית. אנחנו זכינו ולא היינו צריכים להידחק בין ההמונים שצבאו על הרחוב כדי לחזות בתהלוכה הססגונית של בובות הענק שהובלו על משאיות. אנחנו ישבנו על המרפסת ברחוב בן יהודה 159, ממש מעל בית אל-על וצפינו על התהלוכה מלמעלה, כמו נסיכים.

אני זוכרת שסבתא שלי גזרה לנו מעיתוני אופנה ישנים גזרי עיתון (קונפטי) כדי שנפזר אותם מלמעלה על ההמונים.

כן. גם קונפטי לא קנו אז בחבילות. גזרו, אספו בערימות קטנות ואנחנו עמדנו על המרפסת, ראינו את התהלוכה מן הקומה השלישית ושמענו את המוסיקה מחרישת האוזניים תוך כדי המטרת פתיתי נייר צבעוניים על התהלוכה הארוכה והססגונית.

אני כותבת את המילים וממש מתרגשת.

 

פורים שוב בפתח, מאז שילדיי גדלו הוא כבר לא תופס את מקום הכבוד לו הוא ראוי בביתנו אבל אני מודה שכשאני יוצאת מהבית בבוקר של פורים ורואה את הילדים המחופשים בדרך לגנים ובתי הספר, תמיד קופצות לי לעיניים דמעות קטנות של אושר מהול בגעגוע גדול. חג שמח לכולם!

תגיות