טיפות של אושר ...

96 הייתה שנה קשה מאוד עבורי, בת 25 פרודה לקראת גירושים קשים, הריונית עם תינוקת בת שנתיים.

אני בחודש תשיעי עם מיקי יומיים לפני לידתו.

אחרי שלוש וחצי שנים שהרגשתי שמשהו אצלי לא תקין,לא בסדר.

שאני לא מצליחה לאחד את המשפחה שבניתי איתו.

אותי לימדו מגיל קטן אישה בונה אישה הורסת.

לא הוזהרתי שישנם גם גברים שהורסים את נפש האישה שלצידם,

קורעים אותה לגזרים פיזית ונפשית, מולקים באכזריות כל טיפת אהבה שנשארה קיימת ורומסים אותה מנפצים לחתיכות, משאירים סימנים על גופן,צלקות שיתכן ויגלידו אך ילוו אותן לשנים.

96 מבחינתי הייתה סוג של בריחה, בריחה ממנו, מהאבא של אותם חיים שגדלו ברחמי ושל התינוקת שהייתה קשורה אליו כל כך.

שנה של החלטה להמשיך הלאה למרות הפחדים ועל אף החששות לצעידה אל הלא נודע.

מי חלם שלא הרבה זמן אחרי אכיר את בן הזוג שילווה אותי כל חיי ויהווה אביהם של ילדי.וגאווה ענקית בחיינו.

והוא נולד לשנה הזו,

לשנה שנפשי דיממה, והביא איתו אור ותקווה, הביא איתו המון אהבה.

את תחילת דרכנו בנינו בביתם של הורי שעזרו לי המון בתחילת הדרך נפשית וכלכלית. אני בתי והוא.באותו חדר שגדלתי בו גידלתי את ילדי חצי שנה.

הוא נולד ב1 לאוקטובר 96 במשקל 4 קילו, הבן שלי אהובי, שלמעשה ישאר הבן היחיד בין שלושת בנותי, אחיותיו.

תחילת הדרך לא הייתה קלה, הוא נולד עם בעיית ניסטגמוס ואסתמה מולדית. הרבה אישפוזים והרבה חששות ליוו אותי בשנתו הראשונה.

התפתחותו לא הייתה כמו של ילד רגיל, הוא התחיל ללכת יומיים לפני חתונתה של אחותי בפעם הראשונה.שהוא היה בן שנה ו11 חודשים.

ועדין לא דיבר.

בגיל שנתיים וחצי שהבנתי שמשהו ממש לא בסדר כעסתי על הרופא שלא מפנה אותי לעשות לו בדיקת MRI

בדיקה שתוכל לעזור לי להבין שהילד שלי בריא לחלוטין בראשו.

לא יתכן שהילד כבר בן כמעט שלוש והמוטוריקה שלו כמו ילד בן שנה.

ולא מדברת על זה שהוא רק התחיל להגיד את מילותיו ומשפטיו הראשונים

והוא עדין בטיטול, מסרב להגמל,

מסרב לשבת על סיר או אסלת שירותים מיוחדת ציבעונית וידידותית שקניתי עבורו.

הבדיקה הראתה שהילד בריא לחלוטין(!) שללה כל בעיה אפשרית שמוכרת בספרי הרופאים.

ואז העלה הרופא שאולי נעשה לו בדיקת עיניים.

שם התגלה הנורא מכל מבחינתי אז, הילד שלי חצי עיוור ולא ידעתי!!!

כל הגירויים שתינוק נורמאלי מקבל הבן שלי לא קיבל כי הוא לא ראה כלום כמעט, וזו הסיבה להתפתחותו האיטית.

אני זוכרת שבכיתי ונכנסתי לדיכאון של ממש כשגיליתי את זה, הרגשתי שאני האשמה שאני היא זו שפגמתי בו ברחמי.

בהריון שעבר עלי קשה, במכות שקיבלתי במהלך ההריון בדימומים.

הרגשתי אשמה נוראית.נכנסתי למרה שחורה ורחמים עצמיים נוראיים.

אמא שלי ז"ל בזמנו נערה אותי, היא כעסה עלי כל כך <ובצדק!>

אמרה לי : "ככה את מוותרת עליו?! צאי מהרחמים העצמיים שלך, תתמקדי בילד טפלי בו, תעזרי לו להשלים את הפער שהוא צבר בגלל הבעיה הקטנה הזו, הילד הזו גאון מחונן את תראי.." והיא כל כך צדקה!

לקחתי את עצמי בידיים, פניתי לפיזותרפיה,

פניתי לטיפולים אישיים פרטיים כדי להדביק את הפער.לא היה חשוב לי העלות כלום רק שהילד שלי ידביק את הפער ויחזור למסלול.

ולמרות זאת שמיקי חגג שלוש והגעתי לגיל של לרשום את בני לגן שוב טלטלה, שום גן לא רצה לקלוט ילד עם טיטולים, ילד שלא מדבר רצוף או מבין כל מה שרוצים ממנו.וקיבלתי מכתב לבית שאני אמורה לרשום אותו לגן לחינוך מיוחד.

שוב התמוטטתי בכיתי, הילד שלי ילד בריא רגיל, למה?!

ושוב אמא שלי נערה אותי ואמרה בכעס :

"את חייבת להמשיך קדימה איתו, קחי את השנה הזו כשנה שבה גם הגן וגם את תתרמו לילד הכל ומכל והוא ידביק את הפער ואני מבטיחה לך ששנה הבאה הוא יכנס לגן רגיל, אל תשקעי ברחמים עצמיים שוב!"

אני לא אשכח את דבריה לעולם עד היום הם מהדהדים באוזני.

ואכן אותה שנה השקענו בילד הכל ומכל, אמא שלי טיפלה בבתי הגדולה ואני התמקדתי בבני כל כולי.

ואכן שנה אחרי הילד נכנס לגן רגיל ומאז הילד חזר להיות ילד רגיל כמו כל הילדים.

כמעט 13 שנים באוקטובר הקרוב. גיל מצוות. ואני יכולה לספר שלפני ארבע שנים הוא אובחן כמחונן.

בשנה הבאה הוא פעמיים בשבוע יבקר וילמד באוניברסיטה הפתוחה, הוא בחר היסטוריה, הוא ילד שמרגיש שהעבר וההווה הם אחד.לשבת ולהקשיב לו או לשוחח איתו זה משהו לא מהעולם.

הילד תולעת ספרים,גאון שמבין כמעט בכל ואם נתקל בבעיה לומד קורא לא מוותר! אני מאחלת לכל אמא ילד כזה.

מלבד היותו ילד גאון הוא ילד עם נשמה מיוחדת במינה "טיפות של אושר.."

בשבוע שעבר בעודו מזמר בבית מסביבי <הוא רוצה ומצליח ללמוד בע"פ את ההפטרה שלו> את הפסוקים,

אני דמעתי...מצומררת ודומעת בלי סוף.

ואז הוא נכנס לחדר שוב להתאמן על הנחת התפילין , ואני שצפיתי בכך לא יכולתי שוב לדמוע אך הפעם הוא ראה אותי.

והוא שאל : "אמא למה את בוכה? הכל בסדר?"

השבתי לו : "זה מאושר נשמה של אמא, הכל בסדר גמור"

ואז הוא ענה לי : "אה, זה טיפות של אושר, אז אני שמח.."

חייכתי, כנראה שהוא שכח את המילה דמעות, בכל זאת הילד דובר 4 שפות,

בגילו זה המון, הונגרית,עברית,אנגלית,וספרדית <הוא חובב טלנובלות מושבע>

טיפות של אושר הוא הצליח ותמיד מצליח להוציא ממני הגבר הקטן הזה שלי, הוא ברכה גדולה בחיי.

באוקטובר נחגוג לו בר מצווה, היא לא זכתה, היא שהאמינה בו וידעה שהילד הזה יגיע לגדולות והשביעה אותי שלא אוותר ואלחם כמו לביאה עליו בכל מכשול שיעמוד בדרכו בגלל בעיית הראיה שלו.

הוא כמו כל אדם רגיל ואפילו יותר.והיא צדקה.אמא שלי זיכרונה לברכה.

גם אבא שלי שבני נקרא על שמו תיכנן איך יחגגו יחד את בר המצווה בכותל המערבי ולא זכה לצערי.

מיכאל <מיקי> נחשב לחצי נכה כאן ובעבר גם בארץ, הוא לקוי ראיה קשה, ואף בנוסף לכך עין אחת שלו עיוורת צבעים, הוא מקבל עזרה מבחינה טכנית בקריאה יש לו מחשב שמגדיל את הכתב, גם בכתיבה הוא כותב עם מחשב מיוחד.הוא לומד בבית ספר רגיל, ואני גאה לספר לכם שהוא הוקפץ כיתה והוא נחשב לתלמיד הראשון בכיתתו מאז שהתחיל בית ספר,תמיד.והוא לא מוכן לקבל פשרות בגלל מצבו הוא תמיד מחפש את הדרכים להוכיח את עצמו כל פעם מחדש נדהמים ממנו בבית הספר ובכלל מהיכולות שלו.

אין מורה שליוותה אותו שלא שיבחה אותו באישיות ובחום המיוחד שהוא מרעיף על כולם,הילד מלא בסבלנות והקשבה לא יודע אלימות מהי ואני שמחה שהוא לא גדל עם אביו הביולוגי ,הוא שונה ממנו שנות אור.