המדבר
המדבר
אולי זה הרצון לחזור לשם שוב שעומד להתגשם בקרוב ,אולי זה החלום הפינקפלויידי על הצד האפל של הירח שדווקא מעיר בי את הצד המואר שלו אבל מידי כמה זמן אני חוזרת אחורה בזמן למדבר...
אורות העיר כבר עמומים וכמעט שכבר לא נראים האדמה משתנה לחול, הצמחיה מדלדלת, ויש מעין רוח כזאת, שנכנסת בנו ברגע שאנחנו מגיעים למדבר, רוח מדבר שנושאת בה חול ושקט ויובש וצחיחות, קטנות ושלווה ונצחיות והשלמה. היא ממלאת הבפנוכו נכנסת לתוכנו דרך העיניים והאוזניים והעור.
עמדתי שם על פסגה של הר מביטה אל הנופים האינסופיים שלא חילל אותם אדם, שומעת את הדממה המסתורית,מרגישה את העור שלי מתקלף וחושף אותי לעצמי את מה שבפנים, זה ה-רגיש וה-מפרפר.
הרוח מחספסת, מקהה את העצבים ואת הלב, מחדדת את המוח.
נשמתי אויר נקי ולא טעון הרגשתי אותה ,את הרוח הזו נושפת לתוכי אוויר נצחי,חטפתי עוד מבט אל הנופים האלא שאין כמוהם בעולם וידעתי ברגע כזה הייתי יכולה להתמסר למדבר טוטאלית להיות שלו לנצח.
בלילה כששכבתי על גבי אחרי יום ארוך הרהרתי בכל אשר גיליתי ומצאתי בתוכי השקטתי את נפשי ואז ברגע אחד נפרסה מעלי שמיכת כוכבים הכי יפה ומצודדת שראיתי מעודי ,מעין מפה קוסמית שהזכירה לי שוב כמה קטנה אני וכמה הם יפים ורחוקים ממני הכוכבים,כשהם היו תלויים שם מעליי לא הרגשתי יאוש מהמרחק הרגשתי תקווה כל עוד הם למעלה מעלי במקומם כל היקום הזה האוחז בהם עומד במקומו ואני האחת הקטנה אני היא זו שצריכה לזוז ולהזיז יש בכך סוג של בטחון חשבתי לעצמי ,בטחון אותו אני כל כך מחפשת על האדמה ..
כשנפרדנו לשלום המדבר ואני השקיעה נבלעה בין החולות העצים החלו להופיע ואורות העיר התקרבו אלי באיטיות בעודי מתקרבת אליה ,לעיר שלי חשתי את הגעגועים העצומים לעוצמתו של המדבר וידעתי שלא ירחק היום בו אחזור והניח לרוח המדברית שוב לחבק אותי את חיבוקה העצום המעצים והעוצמתי.
אולי זה הרצון לחזור לשם שוב שעומד להתגשם בקרוב ,אולי זה החלום הפינקפלויידי על הצד האפל של הירח שדווקא מעיר בי את הצד המואר שלו אבל מידי כמה זמן אני חוזרת אחורה בזמן למדבר...
אורות העיר כבר עמומים וכמעט שכבר לא נראים האדמה משתנה לחול, הצמחיה מדלדלת, ויש מעין רוח כזאת, שנכנסת בנו ברגע שאנחנו מגיעים למדבר, רוח מדבר שנושאת בה חול ושקט ויובש וצחיחות, קטנות ושלווה ונצחיות והשלמה. היא ממלאת הבפנוכו נכנסת לתוכנו דרך העיניים והאוזניים והעור.
עמדתי שם על פסגה של הר מביטה אל הנופים האינסופיים שלא חילל אותם אדם, שומעת את הדממה המסתורית,מרגישה את העור שלי מתקלף וחושף אותי לעצמי את מה שבפנים, זה ה-רגיש וה-מפרפר.
הרוח מחספסת, מקהה את העצבים ואת הלב, מחדדת את המוח.
נשמתי אויר נקי ולא טעון הרגשתי אותה ,את הרוח הזו נושפת לתוכי אוויר נצחי,חטפתי עוד מבט אל הנופים האלא שאין כמוהם בעולם וידעתי ברגע כזה הייתי יכולה להתמסר למדבר טוטאלית להיות שלו לנצח.
בלילה כששכבתי על גבי אחרי יום ארוך הרהרתי בכל אשר גיליתי ומצאתי בתוכי השקטתי את נפשי ואז ברגע אחד נפרסה מעלי שמיכת כוכבים הכי יפה ומצודדת שראיתי מעודי ,מעין מפה קוסמית שהזכירה לי שוב כמה קטנה אני וכמה הם יפים ורחוקים ממני הכוכבים,כשהם היו תלויים שם מעליי לא הרגשתי יאוש מהמרחק הרגשתי תקווה כל עוד הם למעלה מעלי במקומם כל היקום הזה האוחז בהם עומד במקומו ואני האחת הקטנה אני היא זו שצריכה לזוז ולהזיז יש בכך סוג של בטחון חשבתי לעצמי ,בטחון אותו אני כל כך מחפשת על האדמה ..
כשנפרדנו לשלום המדבר ואני השקיעה נבלעה בין החולות העצים החלו להופיע ואורות העיר התקרבו אלי באיטיות בעודי מתקרבת אליה ,לעיר שלי חשתי את הגעגועים העצומים לעוצמתו של המדבר וידעתי שלא ירחק היום בו אחזור והניח לרוח המדברית שוב לחבק אותי את חיבוקה העצום המעצים והעוצמתי.





React to WordPress