כבר 22 שנים שבני נוער בגילאי 17- 18 יוצאים במשלחות למחנות המוות בפולין. הם רואים את המראות, וחוזרים הביתה מנסים להמשיך בחיים שלהם. ולמרות העובדה שמדובר בנסיעה בעלת אופי מסוים מאד, מדי שנה מדווחת התקשורת על מקרים של התנהגות לא ראויה של בני נוער המשתתפים במשלחות. אבל האם באמת בני הנוער צריכים בגיל הזה להיות שם?

 

חיים עמית, פסיכולוג, חושב שהציפיות לפני המסע והחוויות במהלכו קשורות למידת הבגרות של בני הנוער היוצאים: "עבור חלק מהם טיול לפולין נתפס כסוג של חוויה חברתית שהרי מדובר בחופש, טיסה, התנתקות מהבית לעתים בפעם הראשונה, אפשרות להיות עם החבר'ה בלי ההורים.

 

לדבריו, הם רואים בכך סוג של הרפתקה ורק כשנמצאים שם התחושה שונה. אחרים יודעים לקראת מה הם הולכים, הציפיות שלהם מאוזנות, והם סומכים על עצמם שיתמודדו עם הקושי.

 

"חשוב לאתר את קבוצת הילדים שתופסים את השואה ואת המסע לפולין בצורה קיצונית, הם רגישים, חרדתיים בנושא המוות ומתפקדים רע במצבי לחץ. להם לא מומלץ לנסוע והם בדרך כלל מודעים לכך בעצמם. "במידה וכן מתפתחות תופעות חריגות לאחר השיבה לארץ כגון קשיי שינה, אובדן תיאבון, קשיי ריכוז וניתוק, יש צורך לפנות לטיפול מקצועי מתאים", אומר עמית.

"כלום לא מכין אותך למה שאתה רואה"

שחר פטמן (21), השתתפה במסע לפולין לפני ארבע שנים, והיא זוכרת את התחושות עד היום. "בבית ספר לימדו אותנו היסטוריה וסיפרו סיפורי שואה, אבל שום דבר לא באמת מכין אותך למה שאתה רואה במציאות".

 

פטמן היא בת למשפחה של ניצולי שואה ולפני הנסיעה ציידה אותה סבתה, 'בוגרת' מחנה ההשמדה אושוויץ במספר הבלוק בו הייתה כלואה במשך חודשים ארוכים. "כשמצאתי את עצמי בתוך אותו ביתן נוראי והדלקתי בו נר, הדמעות לא הפסיקו לזרום".

 

הביקור שטלטל את נפשה היה במיידנק. "עד אז הטיול היה קליל והאווירה הייתה כיף טיפוסי של ילדים בתיכון, מה נקנה בדיוטי פרי ומתי הולכים לקניון. אבל פתאום ראיתי את המשרפות מול העיניים".

 

 טל לוי (27) לעומת זאת,  לא יצא למסע. "אני לא בטוח שכילד בן 17 הייתי מסוגל לקלוט את הזוועה הזו. לא מעט חברים מהשכבה שלי חזרו ואמרו שאם היו יודעים במה זה כרוך לא היו עושים זאת. אני מכיר מישהי שאחותה התעקשה לנסוע למרות שהוריה חשבו שזה לא רעיון טוב עבורה, ומצבה הנפשי התערער כשהיא חזרה ארצה.

 

"אני שואל את עצמי עד היום האם רק כאשר בני נוער יחושו שם את תחושת הנרדפות של העם היהודי, הם ייקשרו טוב יותר למדינה שלנו? כנראה שמערכת החינוך לא עושה עבודה מספיק טובה אם זו האופציה היחידה שלה להטמיע את ערכי הציונות".

מי צריך לצאת למשלחות הללו?

כיום בני הנוער שמבקשים לצאת למשלחות צריכים לעבור ראיון אישי אצל מנהלי בתי הספר ולעבור ועדה שתקבע את מוכנותם למסע הזה מבחינה רגשית ונפשית. פעמים רבות בוחנים גם ידע ורצון לצאת. אבל חשוב מכל, נראה שמי שיכול לצאת אלה בעיקר בעלי האמצעים.

 

הנסיעה לפולין עולה כ-6500 שקלים, במימון מלא של ההורים. כך שיכול להיות שפעמים רבות, דווקא מי שמוכן נפשית להתמודד עם מה שהוא יראה שם, פשוט לא יכול לשלם על כך וההפך.

 

מירי, מורה שבחרה לא לחשוף את שמה המלא, טוענת שיש בעייתיות במסע ובסינון הילדים שיוצאים: "ההדרכה של המורים במקרים רבים שטחית ואינה מספקת, הדגש הוא על הרגש שהתלמיד אמור להביע, אין דיון מעמיק והתוצאה היא שתלמידים עומדים נבוכים במקומות נוראיים ופשוט מתחילים לצחוק. אני לא בטוחה שכל בני הנוער בשלים ליציאה למסע. בהחלט ייתכן שיש לברור ולהמליץ על קבוצה מסויימת שראויה לכך".

 

לדברי אלי שיש, מנהל אגף של"ח וידיעת הארץ ומטה משלחות הנוער לפולין במשרד החינוך, מסביר: "יש חשיבות רבה למעורבות של תלמידים בקהילה בה הם חיים, חיבור למדינה ולעתידה. אנו שולחים למסעות אנשי עדות, אוד מוצל מאש, שהולכים ומתמעטים בשל גילם. זה הזמן של הילדים הללו ליצור קשר, לסייע להם ולהפוך לצינור נוסף דרכו יועברו הסיפורים שלהם".

 

ואולי כלל לא מדובר בילדים אלא בנו? "לעתים אנו חרדים לילדים ומרחמים עליהם מתוך ההזדהות שלנו כהורים, אך צריך לזכור שגם בארץ הם נמצאים בלחץ מתמיד ומתמודדים עם חדשות קשות יום יום", אומר עמית, "רובם מדווחים בחזרתם שרק עכשיו הם מבינים את עוצמת השואה ומסוגלים באמת להתחבר לעבר, וזו בעצם המטרה".