כיווץ והרחבת מחשבות
הוא נכנס לחיי, ביום הראשון של התקופה החדשה.
החלטתי לשחרר שליטה ולצאת קצת, לנקות את הראש.
הוא הגשים איתי חלום.
זו שנה של סיומים. מאז יום ההולדת האחרון שלי אני מרגישה שינוי משמעותי בחיי.
פרידות מאנשים, מהרגלים ישנים, בגדים בארון, נעליים על מדף.
העיניים שלי משנות את צבען והבעתן הופכת לזרה בעיניי.
לא להביט לאחור. זו הולכת להיות השנה של חיי.
בוקר. פוקחת עין אחרי עין, טרוטות שינה לאחר לילה של חיפוש ישן לאות חיים, לסימן מיותר.
האגו מפגר ונגרר אחרי ההרגלים החדשים, לא מעכל את השינוי, רגל מושכת רגל כבדה עוצרת ודורשת ? אני! אני! אני!
שמונה מידות הוא אמר ואני מצפה שיאכל מבלי להקיא. פרדוקס.
מביטה סביבי, חלום שהתגשם; פינת קריאה, פינת ציור, אחת לישיבה ואחת לפרחים שיפרחו בחלוני. פינה נוספת, נוחה במיוחד לכתיבה. כל הכלים עומדים לרשותי.
עומדת לפני השינוי הבא, האתגר הבא.
שישים ומשהו ימים שאני בונה את ביתי. הבית שנלחמתי עליו באגלי זיעה, טיפות טיפות זלגו מעיניי וגופי נאבק על כל פינה שבו. עכשיו הוא שלי. כל משיכת מברשת מעבירה לי חיבוק מאבי, ישיבה על הכורסא הקטנה, העגולה כמו בחיקה של אימי, האור המאיר מדודתי והחיוכים שבכניסה מאימי השניה. כל פינה והמשמעות שלה, הזכרון החדש שנחרט בה, שייכות.
החיוך שלו עזר לי לעבור את זה. חוסר היכולת שלו להכיל את העצב שלי, או את הכעס מנעו ממני לחוש רגשות שליליים לתקופה מוגבלת. כיסוי עיניים קטן, שקר קצר שעזר לי לקחת נשימה עמוקה ולהכנס מתחת למים. כשיצאתי, הנוף השתנה. השגתי את מטרתי.
ובאותו הרגע, האור בינינו כבה.
אך כמו שתקופה היא תקופה ואתגרים אוהבים שרשראות, כך אני עומדת אל מול חיי ושואלת איך אני רוצה שהם ייראו. לאן להתעורר בבוקר, את מי לפגוש כשאני חוזרת מהעבודה, איזו עבודה.
באילו מכחולים אני צובעת את חיי ובאילו מילים אני בוחרת כדי לעטר את נפשי.
בחירות, כמו גם מידות, הן עניין לא פשוט.
ההבנה שאנחנו שולטים בחיינו דרך ההתייחסות לחוויות שאנחנו עוברים, מעיקה לפעמים.
מידי פעם בפעם עולה הרצון הילדותי לבעוט ולצעוק ? למה? להסביר ליקום שעייפתי. לנסות ולבקש פרק זמן טיפה ארוך יותר בין אירוע לאירוע.
אז הוא נכנס לחיי והיה ילד מלאכי מחוייך שהסב לי אושר רגעי. מלאך שאיפשר לי לשמוח בתקופה כל כך קשה ו...
אין לי מה לכעוס.
אין לי סיבה להתאכזב.
הוא יכול את מה שהוא יכול.
אנחנו מי שאנחנו.
אני עם האור שלי, הוא עם שלו.
לכל אחד מאיתנו, בני האדם, המחוייבות לבחור להיות במקומות שהאור שלנו מאיר הכי חזק, הכי טהור, הכי רציף.
במקומות שמאפשרים לנו גם להסתיר אותו מידי פעם. להכניס לטעינה.
צודקת לקראת הצומת שדורשת ממני להחליט כמה אני מסוגלת להיות מתחת למים ולמשך כמה שעות כדי להישאר במקום הזה שמפרנס אותי. האם אני מוכנה לעזור לאמא שלי, להניח לפחד ולהיות עריבה לכספה. מי יקיף אותי באהבתו ומי יקבל משלי.
צועדת לקראת ימי שלישי משמעותיים, מניחה לעבר בעבר
וזוכרת את המשפט הקבוע: "היה לך כזה כבר, למה את צריכה עוד אחד?"





React to WordPress