לפני כמה נשים טובות טסתי להדריך במחנות הקיץ האמריקאיים. כן, אלה שרואים בסרטים שבהם ילדים אמריקאים טובים ושובבים ישנים בצריפים על מיטות קומותיים, שטים בסירות קאנו בנהר ואוכלים בחדר אוכל גדול.

 

זה היה בפנסילבניה. את מתחם המחנה הקיף יער ובמרכזו אגם מלאכותי גדול שבו עתידים היו החניכים לשוט בקאנו, לשרוץ במים ולהשתזף על שפתו. חדר האוכל היה האנגר אפרורי גדול ועל הטבח אני בכלל לא רוצה לדבר.

 

למען האמת, סבלתי כל רגע.

 

סבלתי מהאגם המלוכלך, סבלתי מהקרציות שהגיעו מהיער, סבלתי מהאוכל האמריקאי הדלוח, מהלחות המעצבנת ובעיקר סבלתי מהילדים המעצבנים. או ליתר דיוק, משתי ילדות מעצבנות. לא זוכרת את שמן, רק זוכרת שהן היו בנות 13, הן הגיעו למחנה הקיץ הזה מצרפת, לא דיברו מילה אחת באנגלית ועוררו את קנאתי בכל הקשור לסטייל.

 

בכל יום בשלוש, עת התארגנו ל-LAKE TIME, היו השתיים שולפות מגבות תואמות בפסי תכלת ולבן, לובשות בגד ים שלם בצבע כחול כהה, נועלות כפכפים לבנים ומגיעות באיחור מה אל שפת הנהר. בין כל האמריקאים הלבנבנים בעלי בגדי ים זרחניים, מגבות בובספוג וגוסיפ גירל וכפכפי נצנצים ורדרדים, הן בלטו שם במינימליזם המהמם שלהן. שכחתי משהו? כן, להן גם היה שיזוף טבעי, כאילו כל חייהן התכוננו לרגע שבו יצטרכו לשכב על חוף הדשא הזה באמריקה והתאמנו עליו באתרי שיזוף שונים בריביירה הצרפתית. כן. שני פרחים מולאטיים בים ה(ותסלחו לי על חוסר פוליטקלי קורט) white shit.

 

 

משתי הילדות הצרפתיות האלו למדתי שכשהולכים להשתזף, פחות זה יותר. לא עוד מגבות "קוקה קולה" שקיבלנו במבצע או סתם מגבת צבעונית, אלא מגבת פסים בתכלת לבן, ממש כמו הבד שמכסה את כיסאות הנוח של פעם, לא עוד בגדי ים מקושקשים, אלא כזה שמבליט את השיזוף בצורה היפה ביותר.

 

כי שיזוף זה לא רק פיגמנט ונזק לעור. שיזוף הוא טקס שלם: זה למצוא את הספוט הכי נוח, זה להימרח, לפרוס מגבת, לפתוח כיסא נוח, להישכב, להתהפך, להתהפך שוב, להימרח שוב, לבדוק את קו השיזוף, להתקפל ולחזור הביתה. ואם יורשה לי לומר ? ממש אין לי סבלנות לכל זה. בינינו, עד היום אני חושבת שהקנאה שלי לאותן צרפתיות בנות 13 הוא לטמפרנט אירופאי-צרפתי שחסר לי.

 

 

 

הסבלנות הזאת להיצלות לאט לאט בשמש על המגבת המפוספסת שלהן, לשבת בשמש בסבלנות. איפה תמצאו דבר כזה בישראל? רק הגעת לחוף וכבר מטקות, ארטיק-קרטיב, ים, מדוזות, מקלחת בחוף והופ הביתה. למי יש זמן להשתזף. למי יש זמן להתאים בין כחול רויאל לבין לבן שמנת, שנראה כל כך יפה על החול הצהוב. ולהכניס את הכל לתיק תואם.

 

אני לא מאלה שעולים לגג להשתזף, וכשהולכים לבריכה אני קופצת ראשונה למים. בחוף הים אני משתעממת מהר כי נורא לא נוח לי לקרוא ספר או עיתון כשהשמש בפנים והחול בעיניים. לכן תמיד קינאתי בכל אלה שיש להם מרפסת שמש או מרפסת שיזוף שאותה הם יכולים לרהט במיני כורסאות מתכווננות למצבי שכיבה שונים לרפד במזרונים מונוכרומטיים, להוסיף לחגיגה צמחייה טרופית ואדניות ירוקות ומעל הכל לפתוח שמשייה גדולה. לא צבעונית, לבנה, או צהובה. בלי קשקושים. שיהיה נקי ויפה.

 

 

 

 

אין כמו להסתכל על מרפסות בתי המלון ולדמיין שני כיסאות נוח בהירים מרופדים בכריות בהירות וביניהן שולחן קפה בצבע תכלת. פשוט ונקי. או להסתכל על בריכת גורדון ולראות איך כיסאות הנוח הלבנים משתלבים בסדר מופתי עם השמשיות הבהירות, הדשא הירוק והכחול האינסופי של המים וים.

 

 

 

 

אין כמו לחשוב על זולה מפנקת על חוף הים שלאורכה פרוסים שזלונגים עשויים ראטן בצע בהיר, ומרופדים בבדים בהירים. כל מה שרק מזמין אותך לבוא, להישכב ולהתמסר לשמש. רק חבל שמישהו שכח לספר לנו שזה עלול להסתיים בשריפה בעור, באדמומיות מביכה ובעוד כמה מחלות שצרה היריעה מלספר על אודותיהן.

 

 

סדרת רהיטי גן של איקאה

 

פעם, כשסידרתי מחדש את סלון הדירה שלי, הציעה לי מעצבת פנים לפרוס במרכז החדר שטיח עגול גדול בצבע חול להציב שני כיסאות בריכה מעץ עם בד משענת בפסים ירוק-לבם ומעל הכל להציב מנורה דמויית שמשייה. "זה כאילו הכנסת את חוף הים הביתה", היא אמרה. אבל איפה אני ואיפה חוף הים באמצע הדירה (כשבינתיים הכלב שלי מכניס כמויות חול הביתה מכל שיטוט פשוט ברחוב)? ולמי יש סבלנות לכל הטקסים הצרפתיים האלו והסגנון המינימליסטי. ולמה לי להשקיע במגבת כל יפה שגם ככה תוך שנייה תתמלא חול, קרם שיזוף, זפת ונוזל ארטיקים?

 

בשורה התחתונה, את הגינונים, העדינות, הפסים, הצמחייה, וכיסאות הבריכה המסוגננים תשאירו לצרפתים. אותי תמצאו בחוף הילטון.

 

במחשבה שנייה, כל הצרפתים כבר הגיעו גם לשם ממילא.

 

שזלונג מרופד של מרקופולו

תגיות