מאז שהפכתי לאמא, בגיל 30, חיכיתי לרגע שאהיה גדולה, כמו יתר האימהות. אני זוכרת את עצמי, נמצאת בחברת אימהות אחרות, על רחבת הג'מבורי, או בכניסה לגן, מתבוננת מהצד, ומרגישה קטנה - ילדה שנקלעה בטעות לשיח של מבוגרות.

 

הייתי בטוחה שהן מרגישות אחרת, שהן בטוחות בעצמן, בטוחות באימהות שלהן, בדרך שלהן. היום אני בת 41, גדולה, אישה. בחברת האימהות אני כבר לא מרגישה ילדה. זה לא הגיל ששינה את ההרגשה. זו הבחירה באחריות, שהביאה את השינוי.

 

מה בעצם מבדיל בין ילדה לאישה? כאמור, זה לא עניין של גיל - הרי אפשר לראות ילדות שנראות כמו נשים, ונשים שנראות כמו ילדות. ובכלל, בתרבויות שונות גיל האימהות המקובל שונה מתרבות לתרבות. אימהות היא שילוב בין הרגשה להפנמה, צירוף בין הכרה לידיעה.

 

פגשתי אישה ילדה כזו.  היא ניגשה אליי, ניסתה לקבל אישור, או עצה, או חיבוק. אישה בת 32. היא הדגישה מספר פעמים את הגיל שלה: "אני בת 32, בת 32, אבל בפנים אני בת 18". מסתובבת בעולם עם קונפליקט מובנה - בגוף היא בת 32, בראש היא בת 18. הלב רוצה להרגיש זוגיות, ביטחון, יציבות ואהבה, אבל הראש, בן 18 - גיל בו אין יציבות, אין מקום למחויבות.

 

יש "בא לי", ו"מתחשק לי" ודחפים וחשק ואנרגיות חיים סוערות שרק רוצות לטרוף את העולם, ובעיקר ? לרצות את "האני". גם אני הרגשתי פעם ככה - במקום הזה של הפער בין הגוף לנפש. במקום ההוא הרגשתי תסכול ותחושת החמצה: אני עדיין אישה צעירה והנה - החיים עוברים והחלומות מתרחקים. תחושת אכזבה: אני כבר אישה מבוגרת לפי תחושתי, כבר לא נערה, והנה אני עדיין לא מסוגלת לייצר קשר זוגי יציב, מה לא בסדר איתי?

 

הדלתות מסתובבות, רגע אחד בת 32, ורגע אחר בת 18. זה משחק מתעתע; משחק ששמו הוא חוסר שביעות תמידי מהאישה שאת, מהאדם שאת, בכל רגע נתון. משחק שבו אין תיאום בין הדימוי לבין המציאות, בין האישה מהפנטזיה הילדותית לזו שהיא הפכה להיות בעולם האמיתי.

 

 

 

גדלתי כשהבנתי את ההבדל בין ילדה לאישה. וההבדל טמון בהבנה ובאחריות. כשאני ילדה אני עסוקה בריצוי הדחפים של ה"אני". מתעלמת מהמחיר, עסוקה בפנטזיות ומחכה למישהו שיגשים לי את החלומות. כשאני אישה, אני מודעת לחיים ולאחריות, אני מבינה שיש לי אחריות קודם כל לעצמי (בדיוק כמו בסרט הבטיחות בטיסות ? קודם אתה חובש את מסיכת החמצן, ורק אחר כך שם אותה על פני הילדים), אחר כך לבן זוגי ולילדיי.

 

נכון, לא תמיד נוצץ לעמוד במקום של האישה. אין מסיבות ורעש, וחוסר אחריות ועולם נטול דאגות קיומיות ? וגם אם יש, ועושים אתנחתא של שכחה - גם אז כמו בסיפור של סינדרלה, מגיע הרגע לחזור למשימות החיים. 

 

הסיבה שאני בחרתי להיות אישה, ולהשאיר את הילדה מאחור, היא תחושת העוצמה שהבחירה הזאת הקנתה לי. העוצמה הנשית, שכולם מדברים עליה, נובעת מהכוח והידיעה שאני יכולה להשפיע על החיים שלי, וליצור לי את הדברים שאני רוצה. בלי להמתין שיבואו גמדים קטנים ויגשימו לי את החלומות, בלי להמתין לאמא ולאבא שייפתרו לי את הבעיות. מיום בו את מקבלת אחריות מלאה על חייך, את מסוגלת להיות אחראית גם על חיים של מישהו אחר ? ילדך/ילדתך.

 

בהבנה הזו שלי כאישה, אני אף פעם לא לבד; אני כל הזמן בקשר, במפגש. אני והילד, אני ואימא שלי, אני ובן זוגי, אני והשותפה שלי, אני וחברה. שנים שהחיים שלי זרמו להם לצדי, ואני שטתי, בתמימות ושמחה אווילית, עד שנתקעתי בגדה בלי יכולת לזוז. הבנתי שבראש אני צריכה לגדול, לאהוב את האחריות והמודעות - ולצמוח מהן. 

 

היום אני בת 41. אישה. יודעת לנהל קשר, יודעת ליהנות מהחיים, ויודעת לזהות את הרגע בו צריך לשמור על מסגרת. יש רגעים או ימים כאלה, בהם אני שומעת בתוכי, את הקול הזה שמתפנק - "בא לי" - הוא מאותת לי שהילדה באה לבקר. 

 

אני מפלרטטת איתה, מתרפקת עליה ומודה שאני מתגעגעת אליה. היא ממכרת, היא מקסימה, היא חזקה מאוד. אבל הדרך שלי להחזיר אליי את האישה, היא להזכיר לעצמי את עצמי ואת החלומות שלי.  בלבי ובשכלי אני יודעת שרק האישה מסוגלת להגשים אותם. כי זו דרכו של עולם - תפקידם של הילדים לחלום, ותפקידם של המבוגרים להגשים חלומות. הגעתי לשלב בחיים בו אני מוכנה להגשים את החלומות שלי. הגעתי לשלב בחיים בו אני בוחרת להיות אישה.

 

 

עוד ב-Onlife:

 

האם אהבה היא מתכון מנצח לאושר?

למה כל כך קשה לגדל ילדים?

מהי החלוקה הגילית הטובה ביותר בזוגיות?

תגיות