הופעה. השעה - 21:30 בערב. המקום ? באר לאנשים עניים או עניים מאוד (בעברית סטודנטים(. האווירה- ראשי אנשים עם רסטות וסנדלי שורש. התחושה - רגשות אשמה; אני גם עשירה על נעלי עקב (שיודעת כבר מי אני) וגם האלכוהול ששתיתי דחוס בי מזכיר לי שאני נפלאה.  על הבאר לימיני - עורך דין צעיר ומלא לענייני מיסוי, חייכן, מנומס, כזה שדומה לשאר בני האדם - פלרטט אתי קלות.  הוא היה חנון מהסוג שעורר את הקינקיות והאישה ה-עגונה שבתוכי בו זמנית. זה היה מאבק קצר כי על אותו באר לשמאלי ? דניאל חבר מהעבודה, מזג אל כוסי וגם שימש כאיש הבקרה; שלא אגזים עם שנאת הזולת והאהבה העצמית. "אה ואת גם נשואה" דניאל לוחש אל אוזני הלא כרויה, קולט שאני בשפל גאוותי " תמזוג ממי, תודה" הזזתי את ראשי ימינה אל הפרקליט והוא עוד עומד על תילו ממש כמו שהשארתי אותו, עוד מחייך אליי.  עוד עגלגל  .

"מר תשובה לא שילם מיסים אה-אה!" עפעפתי. ואז לגמתי מהעארק שלי ומהוויסקי של דניאל ובזאת פתחתי דיון אינטלקטואלי מהמשעממים שידעה מדינת ישראל. כחכחתי בגרוני,  מורשמת מעצמי ומהידע הרחב שצברתי בצפייה מול "אילנה דיין", הזדמנות להעביר את הבחור מסע אמיץ ומזורז אל נבכי רוחי  - אם לא בגופי. ואז באמצע "כן, סולידאריות חברתית שתשחרר אותנו מקרטלים ומונופולים"מתולתלת ומוצקה היא עלתה - משבשת לי את התוכניות. כך חשבתי.

 

 

 רות דולורוס וייס עושה משהו טוב, ביחד עם קונטראבס של יהוא ירון שהוא כזה טבעי ואמיתי שהפוזה הזאת שורפת אותך . דולורוס נראית כמו שריר רזה, אבל מוצק ושיערה צפוף מתולתל אבל ממושמע. גם היא - כאילו לא מוקפדת, כאילו מאבדת שליטה. היא מדברת ספונטני מחזיקה את הראש כדי לחשוב, מביטה אל התקרה כאילו משם תיפול עליה תשובה שלא חשבה עליה בעצמה. היא נראית מהוססת, תוהה, אוחזת בעורף כי עכשיו המלים הבדיחות השתיקות הנהימות, צקצוקי הלשון הם מקריים, נוזלים ממנה, והסטודנטים שמתחתיי, הקהל, מתגלה ונבוך יחד אתה, כי זאת הפוזה שלה. לא, היא לא תכננה מה לומר איזה מאה שנה, למעשה אנחנו (!) לחשנו אברכדברא והבאנו אותה אלינו - היא לא הביאה את עצמה.  וזה לא שהיא לא נהנית וזה לא שהיא לא מדביקה אותי ברשלנות שלה, גורמת לי להאמין לה. גם לזה שהנה היא מנגנת ספונטאני וזה יוצא רע. היא צוחקת, מלקה את עצמה על חסרונות ועל אי ה - "מעשים".  אישה את מדברת הרבה, את מדברת הרבה, היא אומרת לנו. פחות דיבורים יותר מעשים ואני שומעת קורבנו?ת של אמא רוסייה (סתם כי בא לי), של גברים שחוסכים במלים, ובמקום מתפנים לחלוקת משאבי טבע, כסף, כוח וטריטורייה. של חברה קפיטלסטית שמרפדת ומטפחת מקצוע חדש שתפקידו לרפא אנשים והוא - מאמנים אישיים. כי תהליכים זה פסה. לכל אחד יש מאמן אישי ובתהליך קצר מועד תשיג הו-פ! ותהיה מאושר והיא עשתה אותי מאושרת. אני משוכנעת שבמקרה שלה מדובר בדרך חתחתים בין תרבויות, מאווים, שברוני לב, חוזקות והתבוננות נשית . היא נשית וצועקת

What he said when I left the room?

 

ואני צוחקת, ואז מבינה שהיא-  הדולורס הזאת,  מחזקת את הסטלה שהבאתי מבעוד מועד,ומתוך האישה המתנמנת לה בתוכי זה יצא. בקול מדהים ביצעה קאברים לדילן, וויטס, קוסטלו, פרסלי היא הביאה גם חומרים משלה . ואני עם החומרים שלי, אני מרגישה לא בנאלית, כי מותר להיות שחקנית, שתקנית, שקופה, מחופשת, פלרטטנית ושמחה.  היא רחבה במנעד- רחבה עם הידיים שלה על הפסנתר; מפזרת מלים, חולשות וצלילים ואני עוצמת עיניים - דואה. "הוא לא הסגנון שלך"  תאמיני לי, "הגבר שלך בבית עושה ליגת אלופות ואם כבר עורך דין אז פלילי" דניאל גרר אותי לרחוב . אבל נכון שה-רות דולורוס הזאת,   כמו אמא שמקלחת את הגוף שלך עוטפת במגבת ואז מאכילה.  וזה חורף, זאת התפאורה.  ולראשונה צהלתי למול ראשי הרסטות המצטופפים בנעלי טיילים שברחוב צדדי, לראשונה חיבקתי את עניי העיר.

 

והנה היא, חירות חדשה

 

שיר נחמה / רות דולורס וייס

 נגמר היום בעפעפיים רטובים ונושם בשקט

ואינו עצוב יותר

ואינו מחכה למחר שיבוא

נרגע ונושם בשלו, היום הזה בשקט

וכבר אינו מתגעגע ואינו מבקש דבר

 

ואינו מבקש נחמה בשלו

במקום אחר

שכל הזמנים בו

חוזרת ונשנית ונולדת

תמיד יש חירות חדשה

משיקה כנפיה

נושקת לחיו

ואת כתפי