מדוע מבין כל הקולות, שנשמעו בדיון שהתנהל סביב קיצורו האפשרי של החופש הגדול, לא זכו נשואיו העיקריים של הדיון, כלומר הילדים, כמעט בכלל להביע את דעתם בנושא?


 האם זה מפני שדעתם צפויה וידועה מראש, כך שניתן לוותר על השמעתה ולקחת אותה באופן אוטומטי בחשבון? שהרי אין זה סוד שהרוב המוחלט של הילדים כלל אינו אוהב את בית הספר וזאת בלשון המעטה ושהם היו מסכימים בקלות לקצר את התקופה לפחות מחודשיים, בתנאי שעל הפרק היתה עומדת שנת הלימודים עצמה ולא החופש הגדול שאחריה...


 אבל נראה שזו אינה הסיבה  להשתקה, שהרי ממתי אנחנו מוותרים על דעות מהסיבה הזו? וליתר דיוק, מתי בפעם האחרונה יצא לכם לשמוע במהלך דיון ציבורי דעה רעננה מחדשת ומפתיעה?


 מה גם, שדעתם כלל לא נלקחה בחשבון במערכת השיקולים הסופית וההחלטה שנפלה התקבלה מכח סיבות אחרות לגמרי. כך שנדמה שאנחנו נתקלים כאן בעניין מהותי ועקרוני יותר.


 כנראה שדעתם של הילדים איננה נחשבת משום שהם בעצם מביעים בקול את מה שאנחנו למדנו להשתיק ולהדחיק כל כך ביעילות. אני מתכוון למשוואה הבלתי נמנעת המתקיימת בין החיים בעולם הזה לבין תחושת הכורח והמרירות המתלווה אליהם כמעט באופן תדיר.


 הרבה מאיתנו לא אוהבים את מה שהם עושים ואת הצורה שבה חיינו מתנהלים וניתן לומר בביטחון כמעט מוחלט שאין אחד שלא מוצא בחייו דברים רבים שעליהם היה שמח לוותר בקלות. אבל, מכיוון שאנחנו מבוגרים וכבר התפקחנו מכל האשליות הילדותיות שהיו לנו פעם, אנחנו כבר יודעים שאי אפשר באמת לדמיין עולם שבו הכל אפשרי ושהשמחה והסיפוק הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי לפגוע ביכולת השרידות שרכשנו לעצמנו. חייבים לדעת, כך אנחנו משננים לעצמנו, איך להסתפק במה שיש ולא להסתבך באוטופיות שרק מותירות אחריהן טעם מר בפה.


 הילדים, לשמחתם, עדיין לא מבינים את האמיתות הבסיסיות האלו ולכן הם מרשים לעצמם להיות עצובים מהעובדה שרוב ימיהם עוברים עליהם במקום שבו הם אינם מעוניינים להיות ומכיוון שדעתם נתפסת כנאיביות לשמה, אנחנו מרשים לעצמנו לדלג מעליה בקלילות ולדון בגורלם מעל ראשם הקטן.


 אולי יש בכל זה גם מוטיב חינוכי המנסה להרגיל אותם למציאות החיים האכזרית של הקיום האנושי ואולי אפילו איזו קנאה או פחד נסתרים מפני העמדה הזו, שעלולה לעורר בתוכנו שדים שכבר חשבנו שהשתקנו מזמן, אך בין כך ובין כך עמדתם אינה נספרת.


אבל אם נתבונן על זה לרגע נבין שתביעתם של הילדים מאיתנו היא עניין מוצדק לחלוטין. הם דורשים מאיתנו לספק להם סביבה שמחה ונעימה לגדול בה. אנחנו צריכים וחייבים להיות יותר טובים מאלוהים שבורא בני אדם ומפקיר אותם לגורלם, ולקחת אחריות על מעשינו.


וכמו שמישהי חכמה שאני מכיר נוהגת לענות לכל מיני טענות הוריות בסגנון של "מה אפשר כבר לעשות"- שבדיוק בשביל דברים כאלה הומצאו אמצעי המניעה, ושלמי שאין כח להתמודד עם המורכבות והמאמץ האדירים הכרוכים בגידול ילדים, שישאיר את התפקיד הזה לאחרים המוכנים לשאת בעול. על כל הדברים האלה צריכים לחשוב לפני. 


ומכאן נובע שהילדים שלנו אמורים להיות שמחים, במובן הכי פשוט של המילה הזו ושהתפקיד שלנו כהורים הוא הרבה יותר רחב מאשר למצוא להם איזה שהוא סידור בזמן שאנחנו הולכים לעבודה. כי למרות שכסף הוא דבר מאוד מאוד חשוב, ואני לא אומר את זה בציניות, הוא לא יכול לבוא במקומם של צרכים הרבה יותר בסיסיים וראשוניים כמו אהבה, יחס אישי, הקשבה והכלה וכדומה. 


לכן, אפשר להשתמש בכל הדיון הזה כהזדמנות חשובה לבחינה מחדש של כל הדברים שחשבנו שהם כבר סגורים ומובנים בעבורנו, ולנצל את החופש הגדול הזה, שאוטוטו מגיע, כזמן לפגישה והכרות מחודשת עם הילדים וכבסיס להתחלה חדשה ומרעננת לשנה שתבוא אח"כ.