אם הייתי צריכה להסביר לאמא חייזרית, אם לארבעה חייזרים, שני חייזרים בנים, ושתי חייזריות בנות, מה זה בית ספר, הייתי אומרת לה שבית ספר, זה מקום מפגש של ילדים, לכשהחייזרית הזו תפתח עליי עיניים, שיביעו חוסר אחריות, אציין באזניה, שיש שם גם מבוגרים, אשר מלמדים, בעיקר נשים, אשר מלמדות, את הילדים. הנשים האלו נקראות מורות, וכשהילדים נכנסים לבית הספר הם נקראים תלמידים. המורות של התלמידים, כמו האימהות של אותם תלמידים, מגיעות לבית הספר, כמו אנו האימהות הביתה, עם שפע של רצון טוב וכוונות טובות, אבל אי שם, במהלך שגרת היום יום עולות ובאות מהרומות שבדרך, אשר מפריעות לכל הפוסעים בשביל, והחוכמה- חוכמת הרחוב, זו שלא נלמדת בכיתה, בדרך המקובלת, של מורה מול 30 תלמידים לוח ומחברות, החוכמה היא להצליח להתגבר על כל אותן הפרעות, אשר הופכות את חיינו ממשהו בטוח (משעמם) למשהו פתוח.


בינתיים, אני עוד אמשיך לחפש הגדרות פתוחות, אשר יכילו בתוכן את השקפת עולמי, בכל הקשור לבית ספר, והיא האם החייזרית, בעזרת ילדיה החייזרים כבר יקלידו את המידע מהמחשב ויידעו הכל בעצמם.


סביר להניח, שבעוד פחות מעשור, אנחנו נהיה החייזרים, שבעצם, לא צריכים את בית הספר בשביל לרכוש ידע, הוא יזרום אלינו, באפיקים אחרים, ואולי בשל כך, הילדים של היום, כבר חווים חוויה אחרת מזו שאני חווינו, בבית הספר.


בכל תחילת שנת לימודים, מפצירים בנו ילדינו, שנכבד את אסיפת ההורים בנוכחותנו. לא בכל שנה יוצא לי, אבל, באסיפות ההורים של  כיתה ו' אני מקפידה להגיע.   


באסיפת ההורים של כיתה ו' מדברים רק בקצרה על ענייני דיומא, להלן תלבושת בית הספר, הסרת הלק מהציפורניים, מבקשים מאיתנו ההורים שלא נפריע לילדים, בSMSבזמן הלימודים, ובין השורות ניתן להבין, שבמחצית השנייה של השנה, אין חשיבות ולו מזערית להישגים הלימודיים של הילדים, כי אלו של המחצית הראשונה ,יקבעו את מעמדם הלימודי בחטיבת הביניים, ומכאן ואילך, מסתיים החלק הלימודי של כיתה ו' ומתחיל החלק היצירתי, של התלמידים, של המורות.


לחנך כיתה ו' זו בעצם הפקה מרחבית, פסטיבל, שתחת מטרייתו, אינספור נושאים, אינספור ילדים, והשפיץ שבקצפת, הוא לא אחת מאשר פסטיגל, באמצעים דלים, 100 משתתפים על הבמה המרכזית, שתי הופעות מרכזיות, ושני קהלים, החשוב שביניהם- ההורים (300 איש). והשני ילדי בית הספר (600 ילדים)


הכירו את המפיקות - המחנכות, שגם בילו עם הילדים בטיול שנתי, אבל מי כבר זוכר ועוד כהנה וכהנה ימי כיף מפרכים.


אם אתה לא אוהב את זה אתה לא שם. מחנכת שעושה כיתה ו' חייבת להיות מכורה לדבר. רק מאהבת מרדכי.


אי שם עמוק באמצע השנה מתחילה הפקת הפסטיגל , בבית קפה. המחנכות עייפות משהו- מאמצות את ההתלהבות שלי מכתיבת המחזה בשתי ידיים. (ניקח אותה גם לחזרות, הן שמחות) וכך אני הופכת להיות חלק בלתי נפרד מאנשי ההפקה, שאם לא הייתי מצטרפת כך לצוות, לא הייתי מעלה על דעתי, כמה כובעים מחליפות מחנכות כיתות ו' אלו, במהלך המחצית השנייה של השנה.


נכון, שמידי חודש, פונה אליכם הילד ומבקש, שתכינו פיצה לבית הספר + 20 שקלים, לקנות אוכל בהפסקה מתוקה?


אנחנו ההורים לא באמת יודעים מהי הפסקה מתוקה, לבד מהטרדה שבהכנת המתוקה, ובנתינת הכסף.


ובכן- הפסקה מתוקה- נושאת בעצם את כל המופע על כפיים- כי הכסף שנאסף, מחתיכת פיצה, מאפה ידיכם, שנמכרת בשני שקלים, ומכדור שוקולד, אף הוא מעשה ידיכם, אף הוא 'שני שקלים הביס'-


שניים לשניים נאספים השקלים, ומניבים את התשלום לאנשי המקצוע שמצטרפים למפיקות מבית, כאמור להלן המחנכות.


ככה משלמים לצלם, מהכסף הזה, פרי ידיכם, משלמים למורה לריקוד, שבלעדי ריקודיה, כל זה מה, הגברה, פה ושם, חומרים לתפאורה...


ושוב- המחנכות, מארגנות את השולחנות במגרש בית הספר, להגשה נעימה להמוני הקונים, שתיכף יבואו, כיתות א' עד ו' ויתרשמו, מה יותר ערב לחיכם, וייהנו בהפסקה המתוקה, אשר בשבילה, הם מצוידים במטבעות מהוריהם. (ביום של הפסקה מתוקה, אני, באופן אשי, לא שולחת סנדוויץ')


המורה לריקוד- מעמידה בין 5 ל 7 ריקודים לערב המופע. לרגע נדמה, שהילדים רוקדים, והמחנכת יושבת, רגל על רגל, לצלילי המוזיקה ונחה, אבל לא כך הוא, היא אמנם לא רוקדת בחדר מדעים עם הילדים, אבל עליה לזכור את הצעדים, לא פחות מהילדים, כי היא עוד תרקוד גם תרקוד, על עקביה, כאשר הילדים יתבלבלו בין שמאל לימין, היא תהיה זו שתזכיר להם את הצעדים, תחת החמה, במגרש בית הספר.


וכל אלו, בלי אמביציות של במאי פסטיגל, כי, אסור לשכוח, שמופע הסיום בא כדי לסכם את שש שנות הלימודים, ולא כדי להאדיר את היכולות התיאטרליות של אף אחד, מופע הסיום צריך לשקף את הכיף, וכאלו גם החזרות אליו. לא מתבצעת מכירת כרטיסים, מאחורי אף ילד לא עומדת אמא דוחפת, או סוכנת שחקנים, ובכל זאת- המורות, וכמובן גם אני, שכתבתי את כל התפקידים לילדים- מתרגשות מאוד, יחד עם הילדים, לקראת המופע האמיתי.


בבוקר חזרה גנרלית, בערב המופע המרכזי- בלי הצבעות SMSבלי הדחות כואבות, ובכל זאת- צוות ההפקה, וכמובן כל תלמיד ותלמיד- כולנו מצפים מעצמנו למגנט אלינו, את הקהל האוהד, לשמוע את מחיאות הכפיים, כדי שיהיה לכולנו במה להיזכר, כשנגדל!


ותודה גדולה ומחבקת למחנכות שהביאנו עד היום.


 


לדף פייסבוק של אילי

תגיות