צליל מונוטוני של ברז דולף מקפיץ את המחשבות שלה חמש שניות לפנים ולאחור בכל פעם.

היא נמצאת בתוך לופ שמתחולל בתוכה; בין רשימות רפואיות ברורות מידי, בהירות עד לרקמה החיה, לבין החוץ המשנה את צבעיו אפילו מהר יותר מהניתורים שמוחה.

מחשבות מקובעות של קוביות מבטון מתערבלות בראשה, כמו בהגרלת הלוטו, מחשבה אחת מנצחת בכל פעם. נפלטת.

 

מסיטה וילון אדום בצפייה לחזות בשמש העולה, מלטפת את הירוק שבעצים שהיא כל כך אוהבת. 4:24 לפנות בוקר והיא מתיישבת לכתוב מחשבות סוררות.

 

על המרקע, כמה מסכים פתוחים; חוזה עבודה חדש לתפקיד שהיא חשקה בו, אבל כבר לא יודעת כמה היא רוצה באמת. קליק. מעבירה אותו מיד לעורכת הדין הצמודה שלה (שמעבירה לעורכת הדין הצמודה שלה, שמומחית בתחום שבגינו התכנסנו כאן היום) כדי שתחווה דעתה בעוד שהיא בכלל חושבת ברצינות על לגדל כנפיים שחורות גדולות עם שפיצים בקצוות ולעבור לחיות בלילה.

 

קליק. עלות חופשי חודשי של הרפורמה של הקוטג' אל מול עלות הדיור העולה ונוסקת לשמיים.

ה Likeשנמצא בכל מקום ומגלה רק לנו, בסוד!

מי הזדיין ומתי וכמה פעמים גמר, באיזה תנוחות הוא אונן מול הסטייק שטרח לצלם כל כך יפה, תוך שהוא מטיף נגד עישון פאסיבי ותרבות הצריכה בבוקסר מטונף. קליק.

 

כל עוולות העולם, פייסבוק ? כדי להזין את הכחול שבורידים.

ונקודת אור - פנטזיה אחת מרקדת מתוך מאגר אינסופי של סירטוני YouTube.

קליק. עיניה נחו על המסך הזה, אישוניה התרחבו. הכנפיים נחות עכשיו מאחורי הגב, הרפורמה לא מעניינת אף אחד. הפייסבוק יכול לחכות. המאונן ימשיך בלעדיה, ישמין עד למנה הפוטוגנית הבאה.

 

היא כל כך אוהבת לראות אותו מפזז על הבמה, שולח חיוכים לקהל שכל כך אוהב לאהוב אותו, עד שהוא מתיש את עצמו ונופל על תוף אומלל, מכה בו בכל הכח ויוצר פס קול של הנשמה שלו. שהיא אוהבת. יותר מתמיד.

 

חמש שניות לאחור והיא נזכרת איך שפשפה את עיניה אחרי הלילה ההוא שזכרונו מתחיל לחמוק ממנה אז היא חורטת אותו באותיות רצות על מסך לבן, שלא ישכח. היא הייתה אז בייב. במלוא תפארתה האמיתית. הגלויה. היא רצתה וקיבלה. היא הזמינה והוא בא. אצבעותיה רקדו על המסך הקטן מתוך שינה, לחשו לו ? בוא.

 

והוא בא.

זה היה היום הראשון של התובנה האמיתית שעברה לגור בתוכה. היא, בלי לשאול בנתה בית-קוטג' קטן בין קובית הבטון לטורנדו שיצר הלופ מאחורי אישונים רצים על מסכים עם המון מידע, פרצופים בסרט נע, בהבעות שטוחות, מבצעים קוראים לנחמות קטנות.

 

שם, בין מילים שהיא לא מבינה וכאלה שהיא עוד לומדת, היא תפסה לה מחסה, התובנה הקטנה הזו. וגודלת.

 

עיניה נחו על פניו והן היו שלוות ורגועות. היא הביטה בו ארוכות ואמרה לו, שמעולם לא ראתה אותו כל כך יפה. דמעה קטנה בצבצה מעינו הימנית והוא אמר לה שרק איתה הוא רגוע כל כך. הוא היה פשוט וכנה. חשוף ושליו. לא פיזז ולא מכר דבר. אהב אותה מבלי לבקש מאומה בתמורה. שתק וחיבק. בלע אותה בעיניו.

 

כשהשביעו את רעבונם מעט מגעגוע עז, הוא סיפר לה על המסכים שהיו פתוחים אצלו.

על הרענונים החוזרים ונשנים, כדי לבדוק אם כתבה משהו. קליק סגור.

על הכעס כשברגע אחד היא נעלמה מהעולם ההוא שהציג המסך שלו עד שהוא נאלץ להסתיר את כולם.

 

הוא סיפר שחשב עליה כל הזמן.

 

היא פקחה עיניים ענקיות, מלאות בתמיהה על אהבתו, הגעגועים הכנים שלו והפנים השלווים שלו. הם הלכו לישון זה בזרועות זו, לא מותירים לבועות אוויר להכנס בינהם.

 

5:00 בבוקר. הגיע הזמן לסגור מסכים. קליק.

לצפות בזריחה.

תוך כדי נסיעה.

לזה שאהבה.