בתקשורת, אם זה משרת את האג'נדה השמאלנית, מותר לדווח דבר שקר.

בזמן הקרב בג'נין עריקאת הרי עמד מול כל רשתות הטלוויזיה ושיקר ביודעין ובמצח נחושה. הוא דיבר על על טבח המוני של אזרחים בידי חיילי צה"ל. והנה מתייחסים אליו עדיין כאל אדם שגרסתו לאירועים ראויה לדיווח. הרי אם זה היה דובר ישראלי או אמריקני שנתפס בשקר בוטה, ובטח אם זה קרה שוב ושוב, לא היו מעלים אותו יותר לשידור ולא לוקחים את דבריו ברצינות.

 

התקשורת בישראל עיוורת. 

ההצלחה של סרטון הסאטירה של לאטמה על המשט לעזה היא בעיקר כי הקשבנו למה שהטורקים אמרו שהולך לקרות אז יכולנו להתכונן מראש בניגוד לתקשורת הישראלית שנתפסה מופתעת. 

בתקשורת הישראלית לא באמת מתיחסים למה שאומרים מושאי הסיקור שלהם.

זאת כל עוד הם לא מדברים למיקרופון של התקשורת המערבית. 

לא היה צורך בתחקיר כדי לדעת שזה לא הולך להיות משט שלום, ושאלו לא אנשי שלום שלווים על הספינות. אז למה בתקשורת לא ידעו מה הולך להיות? כי הם לא התיחסו ברצינות. זו עוד עדות לכשל בדיון הציבורי המוכתב ממשאלות לב ועין עצומה של תקשורת מוטה.

 

לסרטון השני על המשט הפרו-פלסטיני כבר יש 100 אלף צפיות (במספר מקומות).  

הצלחת הסרטון נובעת מכך שכמו הראשון, הוא נוגע בלב השקר העומד במרכז התעמולה האנטי-ישראלית. הוא פורסם ביום חמישי בלילה והצליח פחות מהראשון כי המשט לא באמת הגיע ולא היו הרוגים או פצועים, וטוב שכך.  הסרטונים מצליחים כי אנשים רוצים את האמת.

ב-2003 הצטרפתי לכוחות חי"ר אמריקנים בעיראק מטעם הג'רוזלם פוסט.

הם היו חוד החנית של הפלישה האמריקנית ושם נתקלתי בבעייתיות של אופן הסיקור של התקשורת הישראלית, וזה נכון גם לתקשורת העולמית. הכוח שליוויתי פרץ ראשון ותפס שליטה בשדה התעופה בבגדד, ובאותו הזמן הצהיר שר התעמולה של סדאם חוסיין שאין בכלל כוחות אמריקניים בבגדד. ודיווחו את זה, התייחסו לזה כאילו זו גרסה שוות ערך למה שמתרחש בשטח.

במהלך המבצע הצבאי הופעתי בחדשות ערוץ 2 עם יונית לוי.

סיפרתי איפה הכוחות והיא שאלה אותי איך זה יכול להיות כיוון שהדובר של סדאם אמר את ההיפך. צחקתי, והייתי צריכה לקרוא לחיילים ולשאול אותם מול המיקרופון איפה אנחנו. בחדשות לא הפסיקו להתייחס להצהרות של אותו שר כבסיס לדיווח עיתונאי אינפורמטיבי, למרות שהיה ברור שאין לכך קשר עם האמת.

 

סיפורים כאלו מעידים על הנכונות של התקשורת הישראלית לקחת דיווחים של משטרים רודניים, מפלים ומדכאים מבלי התייחסות ביקורתית.

יש יותר ביקורת כלפי עמדות ודברי ממשלות דמוקרטיות מאשר כלפי דברי אנשים שבינם לבין דמוקרטיה או חופש ביטוי אין דבר וחצי דבר. זה אבסורד והתקשורת הישראלית השמאלנית ברובה, משתפת עם זה פעולה.

 

הרי התקשורת יודעת שהדיווחים הפלסטינים והדוברים הפלסטינים הם שקרנים באופן עקבי.

לא בפרשנות, לא בנרטיב, לא בסמנטיקה או בטרמינולוגיה, אלא בעובדות בשטח ? ועדיין תמצאו עורכים וכתבים מציבים את זה כגרסה מול גרסה.

את מוטיב העלמת העין גיליתי עוד בזמן שירותי הצבאי כמרכזת המשא ומתן עם אש"ף בנושאים אזרחיים.

הייתי חברה קבועה בצוות המשא ומתן הישראלי. כקצינה הייתי מחויבת למשימה שהוטלה עליי, בלי קשר לדעתי האישית, אז עדיין לא  שללתי את ההסכם. אבל לקחתי על עצמי לכתוב בכל שבוע את הפרות ההסכם של הפלסטינים ולהפיץ לגורמים הרלוונטים בצה"ל. הפלסטינים לא עמדו באף התחייבות שבהסכם העקרונות. זה כלל תכנון ובנייה, איכות הסביבה, בורות מים פיראטיים וספרי הלימוד היו מלאים הסתה אנטישמית. 

 

אנשי צבא בכירים התעצבנו על שאני מפיצה את זה.

 הם העדיפו לא לראות, לא לדעת ולא ליידע. כשהם השתחררו מהצבא הם הלכו להיות דמויות מאוד מרכזיות בקמפיין של יוסי ביילין.

בואו נודה בזה ? כשכלי תקשורת מאמץ עמדות שמאל הוא נתפס כמקצועי ואובייקטיבי.

מתייחסים אליו כך בספירה התקשורתית, אבל כשהוא מאמץ עמדות ימניות הוא נתפס כלא מקצועי, כמוטה אידיאולוגי. זה מגוחך. הסתכלו על ארה"ב. נכון שיש אתFOX   ניוז, אבל מהצד השני יש את CBS ,CNN ,NBC , ABC    ועוד. וכולם מתנפלים על פוקס בטענה שהוא מוטה לימין.

זה נכון, אבל גופי התקשורת המלעיזים מוטים לשמאל, אבל חושבים שבכך הם אובייקטיבים.

 

זה טרור אינטלקטואלי.

כיוון שזה יותר אקסיומה שקרית לפיה כדי להיות עיתונאי עליך להיות שמאלני ? כי זה מקצועי. ואם אינך מאמץ את עמדת השמאל אז הרי אינך עיתונאי ובוודאי שאינך מקצועי.

 

 

אתה פותח את ידיעות, הארץ ומעריב, ערוץ 10, ערוץ 2, גלי צה"ל ורשת ב' ועוד ועוד ? והכל מאוד דומה.

ישראל היום לא משנה את התמונה כי אין כאן תפיסה אידיאולוגית שונה אלא פשוט תמיכה בנתניהו. הפתרון הוא לפתוח את שוק התקשורת. אין כרגע אלטרנטיבות ל"אובייקטיביות השמאלנית" באינטרנט או בטלוויזיה. בארץ אין לנו אפילו את ה- FOX ניוז שיאזן מעט את התמונה. הכוח לא נמצא בידי הצרכן הימני ברובו כי אין אלטרנטיבה. הצרכן צורך חדשות ופובליציסטיקה שאינה לטעמו, אבל זה בגלל שאין חלופות.

אם אתה צוחק על משהו, הוא כבר לא מפחיד אותך.

בגלל זה הקמתי את לאטמה. גייסתי תרומות דרך המרכז למדיניות ביטחון בוושינגטון, שם אני מכהנת כעמיתה בכירה למזרח התיכון, כדי ליצור אתר שינסה לשבור את מסך האימה.כשאתה צוחק על משהו התקשורת ופניה כבר לא נתפסים כפרה קדושה כאשר בכל שבוע עולה תוכנית סאטירה שחושפת את היומרנות לאובייקטיביות לעומת ההתנהלות בפועל. ככה קל יותר להעביר לקוראים את ההטיה של מה שהם צורכים.
 

אני אמא עובדת. ועובדת קשה.

לא קל גם לתפעל אתר, לכתוב בעיתונות (ג'רוזלם פוסט), למלא חובות של עמיתה בכירה במרכז למדיניות ביטחון בוושינגטון וגם להיות אמא. אני מצליחה לאזן בין המשפחה והקריירה כי אין ברירה. המשפחה שלי מקבלת את כל הזמן שאני יכולה לתת. אני מצליחה למצוא מקום גם לילדים וגם לקריירה. איך אומרים? כשיש רצון יש דרך.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
האמת, בזמן הזה משום מה אני מוצאת את עצמי חושבת על דמותו של יואב בן צרויה, שר הצבא של דויד  המלך. יואב היה אישיות מיוחדת במינה. הוא כבש את ירושלים, איחד את הממלכות, נחשב הצנוע באדם ופעל על פי צו מצפונו אפילו שזה עלה לו בסוף בחייו. הוא היה איש חופשי, מהפכני, אמיץ בצורה עוצרת נשימה. אותו הייתי רוצה לפגוש.
 

 

עוד ב-Onlife:

 

וויל וקייט ריגשו את הומר סימפסון

תגיות