יש לי חברה מוכשרת שמדברת על הצורך שלה, על הבערה לכתוב. והפחד של מה יגידו, מה היא תגיד לעצמה. אמא שלה ציפתה ממנה ואח"כ היא בתורה ייחלה לעצמה, שתצמח, תפרד בצורה נאותה ותקים משפחה. למופת. עם ילדים בריאים בנפשם, והיא תעבוד עבודה מסודרת, שם תתקדם עם הדרגות ומערך הציפיות. ובמשפחה - תהיה חדרנית חתיכה, מארחת נפלאה, מומחית להצבת גבולות ובריאות המשפחה. היא עברה סוציאליזציה זהה לשלי, אנחנו באר שבעיות. רגילות בשבתות לצאת לרחובות העיר, כשהשמיים מוארים בענני עשן של חמין.

אין חמין, אין אווירה.

לא די שבתוך הפרובינציה אנחנו מטיילות, לא פרוביניציה שקשורה בעיר הולדתנו או בצבע עורנו, פרובניציה שבה אני ממלאת אחר ציפיות חברתיות, מאמינה שלכל מה שקיים יש סיבה, שמוטב שלא אערער על מוסכמות. בעולם של מעמדות; פעם אני בכירה ופעם כפיפה.

כן, החברה שלי מספרת - שעוד בראשית הדרך כתלמידת בית הספר פחדה מול המורות שרוששו לה את זכות הדיבור- הבינה שעדיף להשמיע את מה שמצפים ממנה. נראתה מתאמצת עד לקבלת מסמך שדירג אותה ? התעודה. ובזוגיות שלה, כמו ההורים שלה, כמו אמה?, היא לא דיברה שם כמה שרצתה. ובטח תזעקו, זוגיות שבה האישה איננה עצמה?

 

היא פחדה בכל המקומות שלימדו אותה ש-שפה הנושאת בחו?בה "תקינות פוליטית" זהירה, עדיפה על דבש וערווה חשופה.

זאת הסיבה שלא הצטרפה לוועד עובדים אצלה בעבודה, שלא תצעק את מה שיש לה. איפה שהכי פחות תפסידי, שם תהיי. זה מה שהחיים מלמדים אותי ואותה.

 

ומה לעשות שהמציאות מתדפקת על נפשי? צורחת אל מול חלונות שקופים, מנסה לטרוק דלתות? בעבודה כשהצפתי את הבעיות מעלה, השתיקו אותי ב- "יש לי תחושה שאת מרירה". לא הייתה הקשבה לבעיות האמיתיות, לכאב, לקונפליקט שלא עזב לצד אהבתי לעבודה. הבכירה מלמעלה הייתה לויאלית לבכירים מלמטה, ולא דיברנו עם אף אחד שאמור היה לשנות עבור העובדים עניינים שיש בהם מצוקה. היינו צריכים לקבל אישור, מבכיר אחר, שעכשיו הצפנו בעיה. במלים אחרות קיבלנו אישור להפר את זכות השתיקה. כי מי שהקשיב לצרות שיש בהן כפיפים הסתכן בידיעת האמת, אז ל?מה?

 

אבל כמו בחיים, מי שהיה מעליי בהיררכיה פחד ממי שהיה מעליו בהיררכיה . ככה זה בארגונים גדולים, אנחנו מדורגים. בסולמות. אחד יותר גבוה מהשני. מי בא אחרי מי, מי לפני מי, מי בשיניים. מי כבר טיפס אל הקצה. מבושם. ויש בזה עלבון וגם זעם. ולא שלא היינו מאופקים, בוגרים, בחרנו מלים כל כך בקפידה, בשפה התקינה, עד שבפגישות היינו מצטמצמים למשפטים קצרים של נושא נשוא. על חודה של מילה. ובמקומות שהמנהל שלך נמדד לפי שביעות רצון הממונים עליו ומידת יראת הכבוד שירכשו הכפיפים שלו, המשכנו להיות יראי כבוד ונשמרנו. כשלא נשמרתי הסתכנתי. מישהו אמר "היא תוקפנית", מישהו אחר מילא את סעיף " העובדת לא מקבלת עליה סמכות". בכל רגע נתון, עם כל כך הרבה בכירים, מישהו מילא עליי משוב.

ובחוץ חיפשתי, חידדתי מערכות יחסים שוויוניות. שהאמת בה מסוכנת כמו חומרים רדיואקטיביים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אנחנו קוראות את בלייזר, של בעלי. רואות איך הומור משובח והורמונים חוברים זה לזה. בבלייזר זנחו את הפוליטיקלי קורקט, כל מה שיש במציאות הם מדברים עליו; גזענות, עוולות, ציצים, סמים, כסף גדול, ספורט וצעצועים . הם גברים שכותבים לגברים וביחד הם עדה. גאווה. בכתיבה שאין בה אנימוס ואנימה. שאין בה חטאים או אישורים. מקסימום תלקטי או תמצצי.

 

ובתחילת הדרך, כדרכן של התחלות, מופיע כאב שבהתרת קשרים וחבלים. אני חיה בתוך שפה כפויה, נעה בתוך מרחב של גבולות שנבנו עם דמויות משמעותיות. ויש בי רעב אל מקומות שלא הורשנו להכנס אליהם, שנשארנו בחוץ. רוצה לכתוב על ייסורי החיים ועל ייסורי הכתיבה ולא למות מזה. אני רוצה לכתוב כדי לגלות ידע על עצמי ועל מקומי בעולם - ידע חי, רוצה לצטט לכם שיחת בנות. על אמת! שמדברת על זיונים, ייסורי המונוגמיה, קנאת נשים, הדחף להשאיר חותם, על הרצון לתהילת עולם, המורכבות עם החמות. כי ממש ברגעים אלה, במגזינים של נשים מקדשים את מדורי ה- טיפוח וערכי המשפחה.

בימים האחרונים מצאתי שהמקום הכי מלא טעם היא הכתיבה. לצד היותי. לצד אימהותי, המקצוע שלי. לצד הזמן שבחוץ - ששואף לכבוד, כוח ולעשייה. לצד העובדה שאני חווה רעב שמקורו בחוסר סיפוק שקיים; בילדותי, בדי.אנ.איי שלי, במציאות הלא כל כך מזהירה. בכתיבה צריך להתרחק ממיליוני האישורים שיבנו אותי ואותה. להסתמך על מערכת כללים אחרת, שאנחנו נקבע. ואיך אפשר להסיר את הקולות המצקצקים, להפרד מהזולת? הזולת שלו אני כל כך זקוקה.

אני אוהבת נשים שלא עושות חמין ממטר, את אוהבת אותי? אני נשארת לברר אתה ומנשקת אותה. כי להיות חופשי זה להדק סביבך את מי שאת כוס התה שלו. ושם תחוללי מהומות, תהיי הסערה בכוס התה של אלה שמקרבים אותך אל שפתותיהם. ונשרפים. אולי טוב למות פעם אחת מאשר לפחד כל הימים.

 

תגיות