מי היה מאמין, חיילות משחיתות ציוד צבאי כדי ללכת לישון. זאת עובדה מקוממת, בלתי נתפסת, על כל הפרשנויות שאפשר להוציא מהמשפט הזה.

 

תצפיתניות מגבול לבנון נתפסו שוברות שמירה, בבסיס אחר נתפסו מחבלות במצלמות התצפית כדי שיוכלו ללכת לישון, חלקן הודיעו כי הן שוקלות לפתוח בשביתה במחאה על תנאי המחייה הגרועים שלהן.

 

התגובה הראשונית לאירוע שכזה היא "בושה וחרפה". אלא שלא ברור מי נושא כאן בבושה ובחרפה. יש משהו מאיים במרד של חיילים, ויותר מזה ? של חיילות. הרי הן לא שוכבות במארבים, ולא יוצאות לשטח. הן שוהות בחמ"ל "מוגן" ומבצעות עבודה במשמרות.

 

אלא שצריך להבין שדרוש אומץ רב כדי לקום מהמסך ולשבור שמירה. לתצפיתניות, שעוברות הכשרת רובאי 02, מוחדרת מוטיבציה עד אין קץ בתקופת ההכשרה, ואלה כנראה החיילות הכי מורעלות בצה"ל. אז איך קרה שהחומר האנושי הזה מחליט למרוד. מחליט, אם תרצו, לסכן את בטחון מדינת ישראל?

 

הכתובת, ככל הנראה, נמצאת על הקיר כבר כמה שנים, ואין איש שיקרא אותה ברצינות. לנציב קבילות החיילים מגיעות תלונות מצד תצפיתניות ? על התנאים הגרועים, על מחסור בשעות שינה, על מתח נפשי ומבצעי גבוה. אומנם צבא רחוק מלהיות קייטנה ובכל זאת, יש משהו מקומם לשמוע שאין מספיק מיטות לחיילות, שהן נאלצות ללכת לישון בחום של 40 מעלות בחדרים ללא מזגן, שאין חדר אוכל מסודר או מקום להירגע בו אחרי המשמרת. לגברים שבינינו זה אולי נשמע כמו פינוק, אלא שעבודת התצפיתנית דורשת ריכוז רב ומתח מבצעי גבוה, וללא תנאים מינימליים כמעט בלתי אפשרי לבצע אותה. 

 

תצפיתניות בעת סיור בגזרה. צילום: ריקי בר דוד

 

בואו תעלו על מכונת הזמן ותנחתו ברצועת עזה בשלהי 2004, קיץ אחת לפני ההתנתקות. הגזרה בוערת, בכל יום נתפסים מחבלים, מבריחים, ירי פצמ"רים הוא עניין שבשגרה וההתרעות זורמות לחמ"ל בקצב מסחרר. אל הבסיס מגיע שר הבטחון דאז, שאול מופז, לחזק את חיילי גבעתי והשיריון שבגזרה, וגם את התצפיתניות, ובהן אני.

 

בסוף דבריו דוחקת בי הקצינה לקום ולדבר. אני מספרת לו על העבודה החשובה שאנחנו עושות, על המ"פים שמגיעים אלינו לחמ"ל התצפית כדי להכיר היטב את השטח, אני מספרת על מחבלים שנתפסו בזכות זיהוי מקדים של חברות שלי, ובסוף מעזה גם לספר שאין מספיק מיטות, שהתנאים מחורבנים, שאין  שולחן לשבת לאכול לידו (לחדר האוכל הצבאי אנחנו לא יכולות להגיע בשל המשמרות שאינן חופפות את זמני האכילה) ושאנחנו לא יוצאות הביתה כמעט. האירוע נגמר ואנחנו יוצאים החוצה לרחבת חדר האוכל הצבאי. הרבה חיילים צוחקים בזלזול על המותרות שאני מבקשת. מ"פ אחד מגיע ואומר: "דווקא דברים נכונים".

 

אחר הצהריים הגיעו אלופים ובדקו את החדרים שלנו. אומנם לקח להם שנה אבל כשחזרתי לבקר בבסיס בקיץ 2005 גיליתי מועדון לתצפיתניות, שני חדרים ממוזגים, ויותר מהכל - בנות מורעלות ומלאות מוטיבציה ואהבה לתפקיד, שממשיכות לשמור על הגבול ולסכל אירועים בזה אחר זה.

 

יש משהו מטריד במחאת התצפיתניות בצפון, בעיקר למי שהיתה במצב הזה, חוותה את הקשיים אבל המשיכה לתפקד, בלי לעצום עיניים לעולם. יש משהו מטריד במחשבה שחיילים לא מקבלים את התנאים הראויים להם, למרות שחלק ניכר מתקציב המדינה מיועד לצורכי בטחון. אינני מומחית בעסקאות נשק, אך נראה לי ששיפוץ מינימליסטי למבני צבא ושיפור תנאי החיילות עולה פחות מטנק, ונותן תפוקה גדולה יותר במוטיבציה, באיכות העבודה ויותר מהכל ? בשמירה על בטחון גבולות המדינה.

 

כיום החליטו בצה"ל לבדוק לעומק את מערך התצפיות ואת התפקיד עצמו. לא אתפלא אם הסיבה להזנחת תנאי התצפיתניות נובעת מההיבט המגדרי. הצבא מנוהל על ידי גברים, ובהתאם, זכויות הנשים ורצונותיהן נמצאים בדרגת חשיבות משנית. עובדה זו מצטרפת לאירועים האחרונים, המדגישים כי בדק בית ראוי שייעשה.

 

יש לבדוק לעומק החל משלב ההכשרה ועד לשלב הליווי שלאחר השחרור. החל מהחומר האנושי המאייש את התפקיד וכלה בתנאי המגורים, בהתאמה בין התפקיד למבנה אנושי של המבצעות אותו, ביחס הסביבה הגברית כלפיו (ולא אחת הוא מזלזל עד כדי פגיעה במבצעיות) ובאפקטיביות של התפקיד כפי שהוא מנוהל כיום.

 

אין תירוץ לשבירת שמירה, אין תירוץ להפקרת גבולות. אבל יש סיבה אחת טובה שגורמת לתצפיתנית לזעוק את זעקתה. נסכים או לא ? מישהו צריך להקשיב לה.

 

הכותבת שירתה כתצפיתנית שדה ברצועת עזה בשנים 2003-2004. ב-2009 פירסמה בעיתון "העיר" תחקיר בנושא פוסט טראומה בקרב תצפיתניות.