מחר, יום רביעי, ילכו ההורים שלי, נעמי ואברמיק, לכנס הפלמ"ח. הם יתלבשו יפה, יעלו על אוטובוס שארגנו עם עוד חברים, ירדו ברחבת היכל התרבות בתל אביב, יצעדו בינות למפגינים ואוהלים ויכנסו לאירוע שאורגן לכבודם. זאת, לכבוד 70 שנה להתעוררות העממית שבגללה קמו ועזבו בית ולימודים, החביאו חומרי חבלה מתחת למיטה, עבדו בלולים והשתתפו במלחמה.

 

עוד ב-Onlife:

 

בכנס הם בטח יבדקו מי הגיע ומי כבר הפסיקו לעשן, יחליפו חוויות על מחלות ותרופות, יזכרו בימים בהם ישנו בעצמם באוהל וגם יביטו החוצה בתחושת הקלה מסוימת. כי 70 שנה הם ממתינים שיעשו כבר משהו עם המגש הזה שהביאו כמתנת לידה למדינת ישראל.

 

ההורים שלי בני 81. אבא שלי הגיע להכשרת הצופים כבר עם הכינוי המתאים לפלמחנ"יק. הוא למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, הפסיד 3 חודשי לימודים בכיתה י"ב, אותם הוא משלים עד היום, ביום לימודים ארוך פעם בשנה.

 

אמא קומוניסטית - אבא קפיטליסטי

אבא שלי גדל בנווה צדק ובמה שמכונה היום הצפון הישן של תל אביב. בן לנהג אגד בעל מניה ולאמא נסיכה רוסיה אדומת ציפורניים. אמא שלי לעומת זאת הגיעה הישר משכונת הפועלים בהדר חיפה. גם היא הגיעה עם כינוי, אבל אחד כזה שעדיף היה להיפטר ממנו בשער. קראו לה  נעמי האדומה כי לפני שהצטרפה להכשרת הצופים הייתה חברה בתנועת הנוער הקומוניסטי.

 

 אמא שלי גדלה בבית קומוניסטי להורים חברי מפלגה. אמא שלה עלתה לישראל ב-1922, ויתרה על לימודים אקדמיים ועבדה כאן כל חייה בניקיון ובישול ולאבא שהסתובב כאחרון הפושטקים ברחובות אודסה, עד שעלה על אוניה שהובילה אותו לנמל חיפה. כאן פיתח קריירה כפועל בניין (תפסן ליתר דיוק) וחינך אותנו על ברכי ההבנה שמפא"י היא האויב ושתיכף המהפכה הפרולטארית מתפרצת ברחובות.

 

והם התחברו שני אלה - הקפיטליסט והסוציאליסטית והקימו פה בית. קשה לאפיין את המודל הכלכלי שעל בירכיו חונכנו אבל שני מאפיינים היו לו לחינוך שלנו תמיד: עבודה קשה ולכידות חברתית. אצל ההורים שלי לכידות חברתית התבטאה בגאווה על ילדיהם הקצינים, בתפיסה שהשכלה היא מפתח חברתי ולא רק אישי, בעבודה התנדבותית לצד פרנסה ובתודעה פוליטית מאוד מאוד פעילה.

הסתכלתי אתמול על המון האדם והשלטים שמילאו את תל אביב, הסתכלתי והקשבתי למי שעמדו על הבמה. הסתכלי וקצת התביישתי.

 

אני בת 41. אני דור הביניים שבין המוחים על עתידם שנגזל, לבין הוריהם שמכים על חטא. אני בת לדור שלא עשה הרבה. אני בת לדור שאיבד את הסולידריות. איפה שהוא בעשרים השנים האחרונות, שכחנו שמילת המפתח להצלחה, לשלווה, לאושר, היא לכידות. כן, אותה לכידות חברתית שעדיין לא מעזים להזכיר כאן בשבועיים האחרונים.

 

המחירים אינם הסכנה האמיתית

אנחנו מדברים על דיור בר השגה, על רכישת מטרנה שלא תחייב אותנו למשכן כליה, על גני ילדים שלא ישלחו אותנו לעבוד במשרה וחצי כפי שקורה אצלי בבית. מדברים, ולא מעזים להגיד את האמת:

 

 והאמת היא שמדינת רווחה נשענת, לא כמו שלימדו והבהילו אותנו בעשרים השנים האחרונות, על כספי המיסים של מעמד הביניים, אלא על לכידות חברתית. על מחויבות ביני לבינך, על אהבת חינם.

 

 עשרים שנים לפחות מלמדים אותנו שכל שקל מהמיסים שלנו, אם הוא לא הולך לביטחון לאומי (וזה הרי בשביל כולנו) ילך לפרנס אוסף פרזיטים שלא עובדים ורק מעשנים סיגריות בתור ללשכת העבודה או לביטוח לאומי. הצליחו לשכנע אותנו שבני מעמד הביניים לא צריכים להשתתף במימון בריאות, חינוך וחיים של אנשים שאינם בני המעמד שלהם.

 

כל כך שכנעו אותנו ואנחנו השתכנענו. ולא עצרנו לרגע לשאול על מי בדיוק מדובר? ואיך זה שאם לא רוצים שהכסף שלנו ילך למימון מיליוני הפרזיטים העלומים האלה, לאן בעצם הוא הולך?

 

כל כך יהירים היינו שלא שאלנו - ואם אני אפול. מי ירים אותי? הרי בישראל - אם אתה נופל באמצע הרחוב, עשרים אנשים קופצים לעזור לך פה. זה לא כמו בניו-יורק. שם תמות באמצע הרחוב, כלב לא ייגש אליך.

 

ככה דחפו לנו אנשים שמעולם לא גרו בשום מקום אחר, שלא הביטו מסביב כדי ללמוד משהו מתרבות אחרת. ואחר כך הגיע האיש שהביא איתו חזון של מדינה אחרת. והסביר לנו שהכל צריך לעבור לידיים פרטיות, שלמדינה ולציבור אסור שתהיה בעלות על משהו כי גם זה יעלה לנו יותר.

 

בינתיים, הקפיאו את שכר המינימום, העלו את מחיר הצריכה, המלחמות הפכו מיותרות יותר, קצרות ועקובות מדם יותר ויותר. המלחמה על הבית מעולם לא הייתה כל כך מורכבת.

 

 

ידע בהישרדות חברתית וכלכלית

שמעתי היום פרופ' לכלכלה מסביר לי שוב ברדיו כי כל כסף שיצטרכו להוסיף לחינוך של בנותיי יצא למעשה מהכיס שלי. מצטערת פרופ' מואב. לא השתכנעתי. לא תשכנע אותי שבמדינה בה יש 6 (נדמה לי? הפסקתי לספור) שרים בלי תיק, ואין אף אחד שמתנדב להיות שר הרווחה או שר הבריאות, אין כסף פנוי. כשסגן שר הבריאות אומר שהדרך הכי טובה להציל את הבריאות בישראל היא להיות בריאה, אני מיד מרגישה קצת יותר חולה.

 

מצטערת. לא השתכנעתי. ולא אשתכנע כנראה. אין לי ידע בכלכלה, או בעצם בכלכלת שוק ליברלית כמו זו שמנהלת את מדינת ישראל היום. אין לי ידע בכלכלה אבל בזכות המדיניות המושחתת הזו יש לי ידע בהישרדות חברתית וכלכלית. עכשיו, הגיע הזמן להפסיק לשרוד. הגיע הזמן לעשות צדק חברתי.

ואם לחזור רגע לפלמ"ח. ביום שישי צפיתי בראיון עם מי שהיה המפקד של ההורים שלי חיים גורי. גורי אמר שהיו לנו ימים קשים מאלה, קשים לאין ערוך. אך לא היו ימים לנו רעים מאלה.

 

" יש הבדל תהומי בין קושי לרוע" אמר גורי. "קושי מחשל עמים, קושי חושף כח וקושי מרים דגל. רוע? רוע מפורר".

 

אז הסתכלתי על העומדים על הבמה, אלו שצעירים ממני בעשר וחמש עשרה שנים וקצת התביישתי אבל גם התרגשתי מאד. התרגשתי לראות אותם מתחבקים וצועקים והתרגשתי לראות איך אותה רעות עליה שרו בפלמ"ח, זו שלא תיתן את ליבנו לשכוח, אולי התעוררה קצת מחדש.

תגיות