העם דורש צדק חברתי
מי היה מאמין שעם ישראל יצליח להתאחד תחת סלוגן זה. עם שבגלל ששרד את השואה, ושהגיע למצב שמאס במלחמה, במשך השנים רק ידע להרכין את הראש לרוע הגזרה...
כשהייתי ילדה קטנה תמיד שמעתי מהגדולים על איך כשבחו"ל מעלים מחירים, העם מוחה ופשוט לא קונה, ואז המחירים יורדים חזרה. כל הזמן שמעתי את המשפט "תאמין לי אנחנו צריכים לעשות אותו הדבר... כמו שעושים שם...", אבל אף אחד לא באמת עשה. כל אחד חיכה שמישהו אחר ייקח יוזמה, ואפילו שיעשה במקומו את העבודה...
עם השנים גדלתי, והמצב נשאר אותו הדבר. כשמיסים וגזרות נחתו, ומחירים ברשויות ובחנויות עלו, הפכתי להיות כמו הגדולים, אומרת בדיוק את אותם המשפטים...
גם אני חשה מתוסכלת. מתוסכלת מקושי החיים. אני מרגישה כמו הר געש שהתפוצץ, ומרב שהכעסים מתפרצים ומתפזרים, קשה לי למקד את הסיבות, להסביר מהן התחושות. נראה לי שכך בדיוק מרגישים מנהיגי המחאה, ולכן לא היה ביכולתם לרכז ולהסביר מה הם דורשים ועל מה הם בדיוק מוחים...
אני מרגישה שישנם כ"כ הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אבל הר הגעש גולש לכל כך הרבה כיוונים, ומתפזר לכל כך הרבה נושאים. מנסה להשקיט אותו עם קצת תקווה, אבל מודה שפסימיות חבויה נאבקת על מקומה.
הרגשות עכשיו מעורבים, עדיין מתוסכלים, ומצד שני מאוד מאוד גאים. גאים שמשהו סוף סוף קרה. העם התאחד והחל קורא בקול, לאחר שהבין שזה לא הגיוני לחיות כך את החיים. ואני חלק מהעם הזה, שמחה שכבר מזמן חיכיתי שמשהו כבר יקרה, וזה קרה, מישהו לקח את היוזמה והקים את המהומה.
צילום: ערן לם
אני מאוד מקווה שיגיעו שינויים בעקבות המחאה. אני פוחדת מהעתיד כבר די הרבה זמן. לא נולדתי למשפחה עם כסף, ואת החיים שלי בניתי לבדי בתל אביב כבר מגיל מאוד צעיר. כן אני רוצה לחיות בתל אביב. פה החברים שלי, פה הפרנסה שלי, ופה סגנון החיים החילוני שלי. כמו כולם שכרתי דירה, חייתי, נהניתי, ביליתי, וניסיתי לגמור את החודש. אני לא מהעצלניות, ותמיד עבדתי בעבודות טובות. אבל המחיה כ"כ קשה, והכול כאן כ"כ יקר, והופ הגעתי לגיל 40 מבלי שום חיסכון שידאג לי לעתיד.
הפחד העיקרי שלי הוא מה יהיה איתי כשאהיה זקנה? בטח שלא תהיה לי דירה, (כי היום זאת פריבילגיה של העשירים), לא אהיה במצב שאוכל להביא פרנסה, (כי מי יעסיק אישה זקנה), לא אגור אצל הילדים, (כי הסתיימו הימים שההורים נתמכים ע"י הצעירים), ולא אוכל לשלם שכר דירה....
אז מה יהיה? אהפוך להומלסית שגרה ברחוב? אז מה לעשות? לחשוב מחשבות אובדניות...? (ולא מתוך אידיאולוגיה שטוב למות בעד ארצנו...)
לפעמים אני מרגישה שקוללתי. קוללתי על זה שאני יהודיה. דת שהגיעה עם יותר מידי גאווה: "העם הנבחר". עאלק... יופי של נקודת פתיחה מול כולם... "אנחנו יותר טובים ממכם!!!!" והמציאות היא שהרב שונאים אותנו, הרבה מקומות בעולם לא מכניסים אותנו, מאלצים אותנו לחיות בארץ קטנה מוקפת אויבים, ארץ עם הרבה חוקים פרימיטיביים של הדת היהודית, נמצאים במצב של מלחמה ולחץ כל החיים, והכי גרוע סוחטים אותנו בכספים....
מתלוננים שאנו החילונים לא מתרבים. איך אפשר להביא ולגדל כאן ילדים? בקושי מצליחים לשרוד לבד ולכן מאוד מפחדים משינויים, וחלקנו מוצאים את עצמנו אחרי גיל 30 עם עבודות, אבל עדיין עם תמיכה של ההורים. אז הרבה בורחים לחו"ל, לנסות להצליח לשרוד כמשפחה במקום אחר, במקום שהחיים שם מרוחקים אבל הרבה יותר נוחים, עוזבים עם כאב בלב, מהפרידה מהמשפחה המורחבת ומהחברים הטובים... תאמינו לי, ניסיתי את זה, וזה מאוד בודד וקשה...
לפני כחודש התחיל אצלי התסכול, כשבוע לפני שהמחאה קרתה. פתאום הרגשתי שקשה לי ונמאס לי. ואז עלתה בראשי החלטה. הילד שלי בחיים לא ילך לצבא! "אני מרגישה שהמדינה לוקחת ממני כ"כ הרבה, ושלא אתן שתיקח ממני גם אותו! "
אני יודעת שזאת מחשבה קשה, איומה ונוראה, אבל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום גרמה לי לכך. אז למה בעצם הפכתי? לתוצר לקוי של ההנהגה? לאדם סוציומט שחושב רק על עצמו? עצוב, אבל כנראה שכן, והחלק היותר קשה בעניין הוא שאני לא היחידה...
והנה קמה המחאה. איזו תחושה טובה עם קמצוץ של תקווה!!! אני לא לבד בתסכול שלי. כולם מרגישים כמוני, צרת רבים חצי נחמה. כנראה שאני לא כזו דפוקה, כזאת שלא מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה.
צילום: ערן לם
בשבת כמובן שהגעתי למחאה. הרגשתי תחושה נפלאה. העם סוף סוף יצא לרחוב להשמיע קול. עם כל החום הנוראי, הזיעה והסירחון שסופגים, כולם הצטופפו יחד למען מטרה משותפת. סוף סוף תחושה שנמאס לנו לכופף את הראש, והגיע הזמן להזדקף בגאווה. כמו עדר צעדו כולם לכיוון הבמה. עומדים, שורקים, צועקים מעודדים והכי חשוב: מחייכים!!!
ניסיתי לחשוב על מחאות שקורות בעולם. רובן מתקיימות עם הרבה אלימות ועימותים קשים עם המשטרה. שכננו נלחמים עד מוות, מכיוון שהם הגיעו למצב שאין להם כבר מה להפסיד. החיים שלהם כ"כ גרועים, שמוות יכול להישמע כפיתרון לא רע. אני לא רוצה להגיע למצב הזה. אני רוצה שדברים יסתדרו לפני. ואז הסתכלתי על המחאה שלנו. מסודרת, נעימה, עם במות הופעה, וקהל שמרגיש גאווה ונהנה. אנחנו, שכל העולם תופס אותנו כעם אכזר, שרוצח ערבים, מבצע מחאה יחסית שקטה. שאלתי את עצמי אם זאת הסיבה שאלו שבממשלה לא תופסים את חומרת הבעיה. "בומבמלה" הם קוראים לנו, מסטולים שמעשנים נרגילות בשדרה. מה הם בדיוק רוצים? האם אנחנו צריכים לשרוף בתים ולהצית צמיגים? כמה הם חושבים שאפשר למתוח כאן את החוטים???
אני מאוד מקווה שמשהו כאן ישתנה. הרבה דברים אני מוכנה לסבול כדי לחיות כאן, בארצנו הקטנטונת, אבל לא בכל מחיר. התשלום גבוה מידי, וכשאין תקווה, והייאוש משתלט... הדרך לאסון היא מאוד קצרה!
מיקי
צילום: ערן לם





React to WordPress