העולם חווה מהפכה היסטורית

 שימו לב היטב, ואל תמצמצו. מה שקורה בימים אלה ברחובות ברחבי העולם הוא לא פחות ממהפכה. מהפכה אמיתית שבעתיד תילמד בבתי הספר, שתירשם בדפי ההיסטוריה כמו המהפכה הצרפתית, הבולשביקית ונפילת הגוש הקומוניסטי.

זאת מהפכה שמתנהלת בדרכי נועם משדרות (רוטשילד) ועד שדרות (עיירת הפיתוח), ובו זמנית גם בכל העולם: היא מתנהלת בייאוש כבוש בלשכות אבטלה במישיגן ובעצרות עם בפארקים בוושינגטון; בעצבים ודם ניגר באתונה; בהמולה, זעם ואש חרון בלונדון ובבירמינגהאם; ובהתעוררות של אזרחי העולם הערבי. היא מתנהלת בשוקי ההון המזדעזעים, ואף שאין בהם שפיכות דמים של ממש, הכלכלה העולמית נמצאת תחת סכנה מוחשית של היקלעות לשפל ממושך, בדומה לזה שבשנות ה-30 של המאה הקודמת הביא לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

איך יודעים שזאת אכן "מהפכה", ולא רק "טלטלה", "משבר" או "תנודה תקופתית" המתחוללת בכלכלה ובממסד הפוליטי מדי כמה שנים? כי בין כל המהפכות האלה מקשר חוט אחד. בכל מוקדי התסיסה האלה הבינו האנשים כי המשחק מכור - וזה בדיוק המקום שבו טלטלה נהפכת למהפכה.

במצרים זה קרה לאחר שבנו של הנשיא, גמאל מובארק, החליט בבחירות האחרונות שהרוב הנדרש למפלגת אביו בבחירות המכורות צריך להיות גדול משהיה. הוא לא הותיר אפילו את מראית העין של ייצוג הולם לאופוזיציה. התוצאה: לאחר עשורים של שחיתות שלטונית וגזלה של משאבי המדינה העם יצא לכיכרות.

תושבי מצרים לא היו היחידים שהבחינו במשחק המכור. תחילת ההתפכחות נצתה ב-2008, עם פרוץ המשבר הפיננסי, אז ניתנה בידינו הצצה נדירה לאחורי הקלעים של מפעל ייצור הכסף הענקי של המגזר הפיננסי, על האג"ח וניירות הערך האקזוטיים והמסוכנים שהבנקים ייצרו, מכרו וגילגלו כמו רימונים בלי נצרה לידי לקוחותיהם. ההצצה, כדברי האמרה האמריקאית, היתה כמו לגלות איך עושים נקניק - אוהבים לאכול את הזבל הזה, אבל כשמגלים איך וממה הוא עשוי זה לא נעים, ואפילו לא בריא.

מצרים, פברואר 2011 (James A Dawson / Shutterstock.com)

אידיאולוגיה פרו-עסקית

המשבר של 2008 פרץ לאחר כמעט עשור שבו בישרו היסטוריונים וסוציולוגים על דעיכתה של האימפריה האמריקאית. שורשי המשבר במודל שהובילה ארה"ב - של צמיחה המבוססת על צריכה ואשראי, ייעול טכנולוגיה שמגביר את פריון העבודה, פתיחת שווקים לתחרות והסרת הגנות. בד בבד, ובניגוד לתדמית, הכלכלה הזו בנתה מערכת רווחה שלא יכלה לכלכל את עצמה. המודל הוביל לשגשוג פוליטי וכלכלי שהגיע לשיא בשנות ה-70.

ואולם אף שארה"ב נתפשה כמעוז הקפיטליזם החופשי, המשחק הכלכלי היה מכור. הממסד הפיננסי שהתחזק ותפס חלק גדל והולך בכלכלה, הידק את קשריו עם וושינגטון. זה קרה במגזרים אחרים במידה פחותה.

הדעיכה של ארה"ב בעשורים האחרונים סימלה תהליך רחב יותר של היסדקות הממסד הפוליטי-כלכלי ששלט 100 שנה ביד רמה במערב, והיה מושא לחיקוי לכלכלות המזרח.

האידיאולוגיה השלטת היתה פרו-עסקית ברמה שנתנה כוח רב בידי המגזר התאגידי על חשבון משלמי המסים. הממצא המבהיל של רמות השכר המידלדלות של עובדים מן השורה מול משכורות המנכ"לים המרקיעות שחקים, הוא אחד המרשיעים ביותר. שכרו הממוצע של מנכ"ל ב-1965 היה גדול פי 24 מהשכר הממוצע בארה"ב. עד סוף שנות ה-90 זינק היחס לפי 300, הידרדר במשבר בועת הדוט.קום, ואז חזר לשיא לפני המשבר של 2008.

ארה"ב אולי הובילה, אך אירופה השתתפה במשחק. התרמית הפיננסית הגדולה ביותר נעשתה במסגרת הניסוי הגדול של הקמת גוש היורו - בו ויתרו 11 מדינות על מטבעותיהן לטובת מטבע אחיד, תחת הפרדיגמה של צמיחה בכל מחיר. התרמית היא כמובן של יוון, שכדי להצטרף לגוש ולעמוד בכלליו המחמירים ביצעה מניפולציות בחשבונאות הלאומית, שנחשפו רק עם קריסתה במשבר הכלכלי.

לא רק יוון משלמת את מחיר הצמיחה בכל מחיר. ספרד, אירלנד ופורטוגל, מדינות שהעלויות בהן היו נמוכות בזכות מטבע חלש, הצמיחה מהירה בזכות תנופת פיתוח וקצב אינפלציה מהיר, נהפכו לחלק ממסה של מדינות בעלות עוצמה תקציבית גדולה יותר, ריבית נמוכה ובנק מרכזי לא גמיש.         

כל אחת ממדינות אלה ניפחה בועה או נקלעה לקשיים בדרכה שלה - באמצעות בזבוזים חסרי אחריות (יוון) והשתמטות ממסים (יוון), באמצעות בועות נדל"ן (ספרד ואירלנד) ומגזר פיננסי שדהר בחוסר אחריות וחוסר פיקוח אל התהום (אירלנד), ובאמצעות כלכלה לא תחרותית שנהנתה מחסות גוש היורו כל עוד הזמנים היו טובים (יוון).

הפגנות ביוון (צילום: Portokalis / Shutterstock.com)

באירופה - ובמידה מסוימת גם בארה"ב - היו עיוותים נוספים שניצלו לרעה את שיטת השוק החופשי. למעשה, כפי שנחשף במשבר החובות של אירופה, גם הבנקים של אירופה נהנים מיתרון לא הוגן במשחק הכלכלי. אירלנד נתנה לבנקים שלה לחגוג בהילולה מטורפת של אשראי במשך שנים, וכשהם התמוטטו היא דרשה מאזרחיה לשלם את המחיר, כמו בעלי בית שנדרשים לנקות אחרי האורחים שהקיאו במסיבה לאחר ששתו לשוכרה.

הבנק המרכזי של אירופה סירב בעקשנות בחודשים האחרונים לדרוש מהבנקים המחזיקים באג"ח של ממשלות אירופה להשתתף בחילוצן. הנטל כולו, לדרישת הנהגת האיחוד וקרן המטבע הבינלאומית, ייפול על משלמי המסים דרך מדיניות הצנע. גם ממשלת בריטניה, באצטלה של הקטנת חלקה של המדינה בכלכלה, הכריזה על קיצוצים קשים בעוד שהבנקים שלה, שהולאמו, לא ספגו כלל עונשים על התנהגותם במשבר.

וול סטריט שולטת

בשורשי המשבר נמצא שילוב של רגולטורים כושלים, מנהלים תאבי בונוסים ואמות מידה בנקאיות שהשתנו - משמרנות והגנה על כספי הלקוח לטובת השגת רווח מהיר בכל מחיר. יהיו שיאשימו את הבנקים המרכזיים בהורדת הריבית שניפחה בועה, אך האמת היא שגם אם יש ריבית נמוכה, אפשר למנוע רבות מהרעות המדוברות בעזרת ניהול נכון וכלבי שמירה דרוכים.

השחיתות לא תמיד היתה מפורשת. באירלנד, סיפר לנו בכיר במשרד האוצר שם, נהפכו הרגולטורים לחברים של הבנקאים. הם לא לקחו שוחד ולא קיבלו טובות הנאה כדי להירדם במשמרתם. הם עשו את זה כי הם חשבו שכך תתנהל הכלכלה בצורה המוצלחת והיעילה ביותר.

גם שר האוצר של ארה"ב, טימותי גייתנר, ויוצאי גולדמן סאקס שאיישו את המשרד בזמן המשבר לא לקחו שוחד מהבנקים כדי להצילם על חשבון משלמי המסים. כמו ההנהגה האמריקאית כולה, הם פשוט שבויים בתפישה שמה שטוב לוול סטריט טוב לאומה האמריקאית. חילוץ הבנקים נתפש כמהלך פיננסי מזהיר, שבמסגרתו נמנעה עוד קריסה ומשלמי המסים כמעט לא הפסידו כסף.

ואולם מה שהם כן הפסידו זאת הזדמנות נדירה לעשות תיקון של ממש במערכת. בעקבות המשבר פתחה ארה"ב ברפורמה ברגולציה, והצליחה לגרד, בשוליים, כמה חוקים שיקטינו במעט את הסיכונים. הבנקים נדרשו להיפטר מחלק מנכסיהם כדי שלא יהיו גדולים מכדי ליפול, ונדרשו להגדיל את יתרות ההון שלהם. קרנות השקעה בסיכון גבוה יידרשו להירשם ואולי לתת דין וחשבון עמוק יותר. עם זאת, לא נערך שום מהלך מהותי - לא להעניש את מי שפשע ולא למנוע פשיעה דומה בעתיד.

מכל עשרות אלפי הבנקאים שמכרו ניירות ערך רעילים וסיפרו ללקוחות שמדובר בזהב אף שידעו כי מדובר בפסולת גרעינית, שעשו שורטים נגד הלקוחות שלהם עצמם, שהגדילו את הסיכון המערכתי כל כך, שכמעט הביאו להתמוטטות המערכת הפיננסית, רק אדם אחד (ובמספרים - 1!), הועמד לדין.

מנכ"לי הבנקים שעמדו מול ועדת הסנאט בחיל ורעדה וננזפו על הבונוסים, הפנטהאוסים, רדיפת הסיכונים והזלזול בלקוחות שלהם - כמעט כולם נותרו בתפקידם, וגם אם לא, הם יושבים מדושנים בעשרות ומאות מיליוני דולרים שקיבלו בפרישה נוחה. סוחרי ני"ע ב-AIG, שכמעט מוטטו את חברת הביטוח הגדולה בעולם, קיבלו את הבונוסים ל-2008, אף אחד מהם לא נתבע.

המשבר הפיננסי היה כה עצום בהיקפו, שהוא שבר את מודל הצמיחה מבוססת האשראי. הצמיחה פשוט אינה בנמצא. האשראי היה האלמנט שקרס ושבר את המערכת הפיננסית, ואיתה את הכלכלה כולה.

כיום, ארה"ב לא מצליחה ליצור משרות חדשות. לאמריקאים, בניגוד לאירופאים, יש אתוס עבודה מפואר, ואבטלה היא מכה לא רק לחשבון הבנק, אלא לרוח האומה. בארה"ב, עובד הכפיים הפשוט ביותר יתגאה ביכולתו לפרנס את משפחתו, וקבלת דמי אבטלה היא אקט הישרדותי שנועד להימשך זמן מוגבל. אם הממשל היה משקיע בערך עשירית ממה שהשקיע בהצלת הבנקים כדי לסבסד שכר לעסקים קטנים ובינוניים, למשל, ייתכן שהיה תורם יותר להפחתת האבטלה העיקשת.

אין פלא שהורדת דירוג האשראי של ארה"ב נומקה בנימוקים פוליטיים. המשבר שלה הוא משבר מנהיגותי. הנשיא ברק אובמה הבטיח שינוי ותקווה והביא בדיוק אותה דייסה מהסוג שבישלו קודמיו, למעט הישגים מסוימים, שגם הם הושגו בפשרה, כמו ביטוח הבריאות הממלכתי. אין פלא שתנועת מסיבת התה צברה כוח רב כל כך. היא יצאה אפילו נגד הממסד הרפובליקאי הוותיק, שההבדלים בינו לבין הממסד הדמוקרטי כבר אינם ברורים לעין.

(צילום: shitterstock)

באירופה, משבר המנהיגות חמור אפילו יותר. אין פלא כאשר במקום שתי מפלגות ניצות יש עשרות ראשי מדינות שצריכים להגיע להסכמה. אבל הבעיה האמיתית נעוצה בתפישות. מנהיגי אירופה שבויים עדיין בתפישה שהתייעלות, שחרור השווקים והקטנת תפקיד המדינה בכלכלה יפתרו את כל הבעיות. הלוא זהו המרשם של קרן המטבע הבינלאומית לכל מחלה כלכלית.

המרשם הזה נכון בתנאי שכללי המשחק הוגנים וכל המשתתפים זוכים להגנה שווה, אבל התנאי הזה פתאום אינו כל כך מובן מאליו. אירופה עשתה שגיאה מוסרית חמורה אפילו יותר משל ארה"ב בטיפול במשבר הפיננסי. הבנקים חולצו במשבר, ולאחריו, כשמשבר החובות איים עליהם מחדש, עשו מנהיגי האיחוד כל שביכולתם להגן עליהם. זה לא רק מקומם, זה גם מאריך את המחלה ומכרסם בסיכויים לעתיד טוב יותר.

בנקים לפני אנשים

גם אם הלב לא יוצא ליוונים שזעקו במחאה אלימה נגד קיצוצים חסרי ברירה, קשה שלא להבין את הבעיה במשוואה שבה יש לאזרחים עדיפות משנית על פני הבנקים. זה קרה גם באירלנד. אותו בכיר במשרד האוצר שדיבר אתנו אמר שכדי למנוע קריסה של אג"ח של אירלנד - קריסה שמביאה בסופו של דבר לפשיטת רגל - חייבים להראות לשווקים כוונות רציניות בקיצוץ התקציב.

הקיצוצים בוצעו, אבל השווקים לא השתכנעו. אירלנד נאלצה לבקש חילוץ והאג"ח שלה המשיכו ליפול. משמעות הדבר היא שהנוסחה כשלה. כל האזרחים יכולים לראות את הכישלון הזה, ברור וצורב, ככישלון של השיטה. זהו אותו כישלון בשיטה שמאפשרת לאילי הון לפשוט את עורם של בעלי האג"ח שלהם בלי לשלם בשריטה בבשרם שלהם.

זוהי השיטה שמכאיבה כיום למאות האלפים שיוצאים להפגנות בישראל והאלפים שיושבים באוהלים. שאל מי ששאל, למה אתם רוצים לפגוע בטייקונים, הם הרי מספקים עבודה לרבים? התשובה הראשונה היא שלא צריך לפגוע בטייקונים. אותם ראשי פירמידות עסקיות זכאים להגנה כמו כל אזרח אחר.

אלא שהם נהנים מהגנות יותר מרוב האזרחים. גם קפיטליסטים מצליחים כמו וורן באפט מצדדים במס פרוגרסיבי, כזה שגובה יותר מעשירים ופחות מעניים. אבל המצב בפועל אינו כזה, ולא רק מכיוון שלעשירים יש כסף להעסיק יועצי מס מחוכמים, אלא משום שבשם עידוד הצמיחה ובגלל הקירבה המגונה בין הון לשלטון, נעשו ויתורים מפליגים למי שכבר מחזיק בממון.

חלקה השני של התשובה הוא שאלה מאתנו שעדיין מאמינים בכוחות השוק, בדמוקרטיה ובחופש לבחור, מאמינים שברגע שמגרש התחרות יושווה, תחרות משופרת לא רק תיטיב עם כל הצרכנים במחירים ובשירות, היא גם תייצר יותר עבודה לכולם. עסקים קטנים ובינוניים בישראל כיום נמקים, נכשלים או שאינם מוקמים, מכיוון שהבנקים, שאמורים להקצות אשראי בלי איפה ואיפה, מעדיפים לשמור אותו לאילי ההון המוכרים.

לונדון וערים גדולות אחרות בבריטניה עולות השבוע באש. קל לפטור את המשתתפים במהומות - חלקם ילדים בני תשע - כחוליגנים. אבל הדחף האלים הזה נמצא כיום בזרמים תת קרקעיים ברחבי העולם, גם במחאה המנומסת בישראל. הוא אחד התוצרים השליליים של התרחבות הפערים והאי שיוויון, הוא אחד התוצרים של שיטה שמקדשת מוסדות על פני אנשים, כוח על פני איכות חיים, ושאינה נמדדת רק בתוצר כלכלי גרידא.

אין לזלזל בנתונים כלכליים, גם אלה השמרניים והממסדיים. צריך לדאוג שישתפרו. ואולם בבדיקת הממוצעים אנו חוטאים לרוב לאותה קבוצה גדולה באמצע שנושאת בנטל.

קשה למצוא כלכלן שיודע לתת מענה לבעיות שמקיפות את רוב העולם המפותח ואף מעבר לו. הנוסחות המקובלות חסרות תועלת. המהפכה שצוברת תאוצה עשויה להוליד מדיניות כלכלית וחברתית מרכזית שונה בתכלית מזו שהכרנו בעשורים האחרונים. זה יכול לקחת את העולם למקומות טובים ומאוזנים יותר, אך עלולה להיות לה גם אחרית רעה מאוד. כדאי לנו לדרוש מהמנהיגים שישתמשו בכל הרצון הטוב והחוכמה שביכולתם לגייס כדי להבטיח שהאפשרות הראשונה תתממש. אם לא, שיילכו הביתה - המהפכה תוליד מנהיגים אחרים.