נכנסתי לעולם הדוגמנות במקרה. לא חלמתי להיות דוגמנית.

הייתי ילדה ביישנית, נחבאת אל הכלים, בת 14. חברות שלי דנה מגן וגלית פרבר, השתתפו בתחרות נערת השנה של "מעריב לנוער". היתה חסרה להן דוגמנית ושאלו אם יש להן חברה והן המליצו עליי. נכנסתי לתחרות כחוויה עם החברות, לא בצפייה לזכות- וזכיתי.

 

פחדתי שהחברות שלי לא ידברו איתי, אבל דנה ואני חברות הכי טובות עד היום.

איכשהו התחילו להשתנות לי החיים מאז. פתאום ביום אחד כולם מכירים אותך וזה לא קל כשאת לא מוכנה לזה נפשית. אני רק מנסה לדמיין את החיים של כוכבי הריאליטי. לילדה בת 14 תשומת הלב הזו היתה נורא מלחיצה.

 

כשהתחלתי לדגמן אמא שלי אמרה לי שיופי זה לא הכל.

"זה פותח דלתות אבל אל תפסלי הכל על הסף בגלל הדוגמנות ותדעי שזה נגמר בגיל צעיר", היא אמרה. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 16. הדברים שלה הדהדו לי בראש תמיד והבנתי שדוגמנות זה דבר שאולי עוד מעט נגמר. אבל המציאות מוכיחה אחרת.

 

המציאות מוכיחה  - שאין גיל לדוגמנות.

היום מבינים שהעניין זה לא רק איך שהדוגמנית נראית אלא גם הסיפור שמאחוריה. היום לוקחים פרזנטוריות. משנות ה-80 ובחו"ל כבר התחילו לקחת לעבודה שחקניות וספורטאיות  שיש מאחוריהן ערך ולא רק פנים יפות, כדי שמי שקונה את המותג יזדהה עם זה. זה נותן היום גם לנשים יותר בשלות אפשרות לדגמן, כי יש להם הרבה מה לתת.

 

 

המהפך הגדול של חיי התחולל כשבאתי לארץ לחודשיים, אחרי שנתיים בניו יורק.

אז פגשתי את אופק, בעלי. הוא היה ידיד אבל אז הקשר נהיה יותר רציני. הוא הציע לי לנסוע לניו יורק, לסגור את עניני שם ולחזור לארץ וכך היה. היום אני מודה לו כל בוקר על שאני מגדלת את הילדים בארץ. כשחזרנו לארץ מהר מאוד כבר היינו מתחת לחופה.

 

היה ברור לבעלי ולי שאנחנו גם פותחים עסק ביחד.

קיבלנו את הזיכיון של מדינה מילאנו, שהיא חברת איפור בינלאומית מאיטליה. היום למדינה מילאנו יש 12 סניפים בארץ שבהם אני מסתובבת ונפגשת עם לקוחות. בנוסף אני נותנת הרצאות לחברות ולקונגרסים על טיפוח והצלחה וכמובן שאני מאפרת כלות. האהבה הגדולה שלי זה איפורי כלות.

זה עסק משפחתי - ברוב המשפחות יש בעיות של אגו, אצלנו הכי חשוב זה פרגון מלא.

בכלל, חוסר פרגון מוציא אותי משלוות נפשי. מטריף אותי שאנשים יכולים לעשות הכל כדי להרוס, במיוחד בעסק שלנו. יש הרי מקום לכולם ומי שהכי טוב מנצח.

 

רצינו עסק שהמשפחה שותפה בו.

הם לא רק שותפים, הם גם חברים. בהתחלה לא היתה חלוקת תפקידים ברורה ועשינו את כל המאמצים ביחד, רק ארבעתנו, שנינו והגיסים שלי. כשהעסק גדל והתחלנו להכניס אנשים מבחוץ חלוקת התפקידים הפכה ברורה.

 

אופק ממנכ"ל את כל העסק הזה, רם אחיו עוסק בכל מה שקשור בכספים ובפיתוח עיסקי ונירית היא לב העסק בקטע הלוגיסטי ויחסי ציבור. אני כמעט לא במשרדים אלא יותר בשטח: בהרצאות, בחנויות, באיפורי כלות , בימי לקוחות וביח"צ. אנחנו נפגשים אחת לחודש ומסתנכרנים.

 

יש קשר מיוחד במשפחה.
בעלי החבר הכי טוב שלי וגם הגיסים שלי הם החברים הכי טובים. הכי חשוב  בהצלחה זה חברות, אהבה ופרגון מלא וידיעה מוחלטת שמה שאחד עושה מקדם את השני

 

מאוד חשובה לי העצמאות הכלכלית שלי.

הבן שלי שאל אותי אם הייתי ממשיכה לעבוד אם היינו זוכים במאה מיליון דולר. אמרתי לו שאני לא יודעת אבל אני כמעט בטוחה שכן. זה נורא כיף לדעת שאתה קם בבוקר למשהו. אם לא הייתי נהנית הייתי עונה אחרת, אבל אני שמחה לעבוד בשביל הכיף ולא בשביל ההישרדות. יש לך חוסר גדל בחיים את אתה לא קם למשהו.

 

אני לא בזבזנית, לא מפוצצת על קניות, אבל לא מצליחה לחסוך כי אני אוהבת ליהנות.

אמא גידלה אותנו, שתי ילדות, ועבדה קשה בשביל הכסף. אז למדנו שקונים רק כשיש. אני חושבת על העתיד אבל אני לא מצליחה לחסוך. אני אדם פרקטי: אני אבזבז על חויות משותפות כמו נסיעות לחו"ל, כי חוויות נשארות לתמיד. אני אוהבת דברים יפים אבל אני יכולה למצוא דברים יפים ולא יקרים,  אני לא אקנה  את המותגים הכי יקרים.

לאמא שלי יש משמעות עצומה בשבילי.

אמא שלי היתה אישה חזקה. אשת קריירה, אישה מאוד עצמאית, זה מה שלמדתי בבית. את צריכה לדאוג לעצמך. אסור להיות תלויה באף אחד. לדעת שאת יכולה לייצר לעצמך את הביטחון הכלכלי שלך. זה המסר שלי לנשים תמיד. גדלתי בבית שהאמין שאישה זה כוח.

 

הבעיה היא שאשה צריכה להיות גם אמא, גם אשת איש וגם אשת חברה וזה נורא מעייף.

אני מגיל 14 עובדת כמו חמור. אחרי כל חופשת לידה חזרתי מאוד מהר לעבוד. בילד השלישי התחשק לי להוריד הילוך וליהנות, אבל אם הייתי הולכת לים בצהריים עם חברות הייתי מרגישה צורך להתנצל. עם כל הכבוד אנחנו לא חייבות להיות בולדוזר, ואם יש לנו את האפשרויות מותר לנו לנוח. אנחנו לא צריכות כל הזמן להוכיח.

 

זו הבעיה של הפמיניסטיות, הן מרגישות שהן צריכות כל היום להוכיח. תוכיחי לעצמך שאת מסוגלת ויכולה, שאת מרגישה עם עצמך שווה, ועשית את העבודה.  אישה שמחליטה להישאר בבית עם הילדים, אם היא אישה שהוכיחה לעצמה שהיא יכולה וזו הבחירה שלה, זה בסדר.  

אם החליטו בשבילה, או היא לא מאמינה בעצמה, זה כבר לא טוב.

היום אני מרפה -  נפגשת עם חברות ללאנץ' לשעה.

אמרתי לבעלי שבתקופת לחץ בעבודה אני מרגישה שאני צוללת וכשאנחנו נוסעים עם משפחה אני לוקחת אויר. ואז הוא אמר לי שאני  יכולה לעשות את זה גם פה:להירגע, לקחת יום חופש, ללכת לים. התמיכה מהבית עזרה לי והיום אני מרפה: נפגשת עם חברות ללאנץ' לשעה. גם להיות עם הילדים מאוד מרגיע אותי, לטפח את החברים והמשפחה ואת עצמי. אני לומדת מה עושה לי טוב ועושה את זה.

 

בשנים האחרונות בעלי ואני התקרבנו יותר לדת.

באתי מבית אתיאיסטי ביותר. חגגנו חגים כמסורת בלי להבין למה.

מאז שהתחתנתי אנחנו עושים קידוש ומאז שהילדים נולדו חוגגים חגים יותר ברצינות. בשנים האחרונות בעלי נכנס לזה יותר כדי להבין מאיפה זה בא.

 

אני לא דתיה. אני לא שומרת את כל המצוות אבל מדליקה נרות בשבת והרבה יותר מעריכה את הדת. אני לא שומרת כשרות אבל הילדים ובעלי מפרידים בין בשר לחלב וגם לא אוכלים שרצים - אבל אני כן. יש לי בעיה עם הדתיים שמפריעים לי בדרך שלי, אבל כל עוד הם מבינים אותי ולא מפריעים לי - אני גם אבין אותם.

חוסר פרגון מוציא אותי משלוות נפשי.

מטריף אותי שאנשים יכולים לעשות הכל כדי להרוס, במיוחד בעסק שלנו. יש הרי מקום לכולם ומי שהכי טוב מנצח.

גם אטימות: אנשים שלא יכולים להיות פתוחים לדברים חדשים, לאנשים חדשים, שלא מבינים שיש עוד דברים בעולם חוץ מהדרך שלהם. האטימות הזו היא הבעיה במדינה שלנו, התפישה שהדרך שלך היא הכי טובה ואין דרך אחרת. אם אנשים יקבלו שיש דרכים אחרות יהיה יותר קל לכולם.

 

הייתי רוצה לשבת לקפה עם אמא שלי.

אמא שלי רואה הכל מלמעלה ויכולה לתת לי המון תשובות. זה אמנם היה לזמן קצר, אבל היא עשתה לי הכנה טובה לחיים והאופטימיות שלי באה ממנה. אם הייתי יושבת איתה הייתי שואלת אם מי שאני היום זה מה שהיא ציפתה וקיוותה וגם הייתי שואלת שאלות על מהות העולם הזה.

תגיות