האויבת הגרועה ביותר של הכלכלה הישראלית
עוד בonlife:
מה עקרת בית שווה? - לבנת פורן למען זכויות עקרות הבית
נשים יקרות שלום,
אולי אתן לא מודעות לזה, אבל אתן, כלומר אנחנו, האויב הכי גרוע של הכלכלה הישראלית היצרנית. כן, כן, אנטיכריסט כלכלי של ממש. במו ידינו אנו ממיטות חורבן כלכלי על ארצנו. אם תשאלו מדוע, ישיבו לכן ? כי יש נשים שמבכרות להישאר בבית ולהיות אמהות לילדיהן בשנים הראשונות לחייהם, ממש להחזיק בג'וב חלומות של בישול, חינוך וקיפול כביסה מסביב לשעון. מכוח זה, נשים באשר הן מהוות גורם בלתי יצרני בפוטנציה, ויש לוודא את יציאתן לשוק העבודה.
בלי אבחנה
מרגע שנפלטת משוק העבודה מל סיבה שהיא, ולא משנה כמה שנים עבדת לפני כן, בתוך ארבע שנים את הופכת ליצור הדמוני הזה, "עקרת בית". משתנה הסטטוס שלך בביטוח הלאומי. אותו מוסד שלא שכח לגבות ממך מיסים בכל שנות עבודתך מרגיש עכשיו נוח מאוד לקחת לעצמו את הכספים ששילמת ולא לתת לך ליהנות מהן. את מאבדת את הזכויות שצברת בשנים רבות של עבודה קשה.
עזבי את זה שסיכויי ההשתלבות בשוק התעסוקה של נשים מעל גיל 40 נמוכים משמעותית מאלה של גברים. לא הצלחת למצוא עבודה? פוטרת בגלל התנהלות כלכלית לא אחראית של בעלי החברה שבה עבדת? רחמנא לצלן, הבאת ילדים לעולם ובחרת לגדל אותם כדי שהמחזות הקשים במערכת החינוך לא יתרחשו גם במשפחה שלך? הסתכלי במראה ושנני: את האויבת הכי גרועה של הכלכלה הישראלית. את "עקרת בית", טפילה חברתית.
נשים לשיפור המאזן הדמוגרפי
בחברה הישראלית, אין הרבה שמצופה ממך מאישה, מתברר. את צריכה להתחתן, להביא ילדים על מנת לשפר את המאזן הדמוגרפי ולוודא שלצבא לא יחסרו חיילים גם בעוד עשרים שנה, ומיד להסתער על שוק העבודה, שם תחזיקי במה שמכונה "חצי משרה" של 7 שעות ביום. אף אחד כבר לא שואל מהי משרה מלאה, אם חצי משרה אורכת שבע שעות.
כחברה, למעשה, אנחנו דוגלים ברעיון של עבודה בכל מחיר, בכל שכר, עלוב כל שיהיה. אותה חברה שמעודדת הבאת ילדים לשיפור המאזן הדמוגרפי וייצור חיילים לעתיד, נוטשת את בניה בשנים הקשות בהן הפכו להורים.
טיפה אחת של מחשבה לא מושקעת בשאלה איך ממשכורת של "חצי משרה" בת שבע שעות מממנים מעון יום לילד; ואם ילד אחד זו בעיה, אתן יכולות לתאר לעצמכן מה קורה כשיש יותר מילד אחד. הרבה פעמים, אותה משרה חלקית שכביכול אמורה להגדיל את הכנסות המשפחה, למעשה רק מגדילה את ההוצאות המשפחתיות על מעונות יום לילדים. במצבים האלה, הרבה יותר כלכלי והגיוני לאישה, שממילא משכורתה קטנה יותר, להישאר בבית ולגדל את הילדים. אבל אז נכנסת השיטה הכלכלית הישראלית לפעולה: במקום לתמרץ ? כופים. היציאה לעבודה נכפית על נשים באמצעות "ענישה" כמו תיוג כעקרת בית וביטול נקודת הזיכוי לאישה לא עובדת, במקום לתמרץ נשים שבחרו לצאת לעבודה באמצעות השארת יותר הכנסה פנויה בידיהן. מענישים אותנו במילת הגנאי החמורה ביותר שקיימת אצלנו בכלכלה ? "עקרת בית".
אף אחת לא רוצה להיות עקרת בית.
צילום: אלעד רפאלי
לא לחינם צעדו אמהות ב"צעדת העגלות" ודרשו סבסוד על מעונות יום במקום חופשת לידה ארוכה יותר ? החשש מזיהוייך כעקרת בית כה מוטמע בנו שכבר שלושה חודשים אחרי הלידה אנחנו לא רוצות להיות מזוהות, חלילה, עם המשרה הבלתי יצרנית של טיפול בילדים שילדנו. כשאת עקרת בית, אומרים לנו, את לא עובדת. את "רק" מטפלת בילד ומחזיקה משק בית. הפסקנו לשאול מדוע כשמישהי אחרת מטפלת בילד שלנו ומחזיקה את משק הבית שלנו, היא מתוגמלת תמורת כך בשכר. שהרי, כך מסבירים לנו, אף אחד לא הכריח אותך להביא ילדים לעולם. עזבי את הלחץ החברתי המאסיבי, את הבוז כלפי נשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם, את הסל הרחב של טיפולי פוריות ופריון שניתן לכל דורשת. מרגע שהבאת ילד, הוא הופך לבעיה שלך, רק שלך. לא של האב ? הוא לעולם לא יוכרז עקר בית ולעולם לא ייאלץ להתמודד עם המחיר הפסיכולוגי של הפיכתו לגורם מאיים ובלתי יצרני בחברה. רק אנחנו. רק נשים.
איש לא מקל עלינו את השילוב בשוק העבודה. מה פתאום שיינתנו לנו כלים לחזור למעגל היצרני. קל הרבה יותר להשאיר עקרת בית בין הסירים. אין מה לבדוק את יכולתה לעבוד: אם את יכולה לקלוף מלפפונים, אומרים לנו בביטוח הלאומי, את כשירה להישאר עקרת בית ? בבית. ממילא היית שם כל כך הרבה זמן, שאין שום טעם לבדוק את כשירותך גם לדברים אחרים.
קרוב ל-80 אלף איש חתמו על הקריאה להוציא אותנו מהסיריםולהקל על שילובנו, הנשים, בשוק התעסוקה. בואו לחתום גם אתן כדי שהבנות שלנו לא תימדדנה במבחני קילוף מלפפונים והעמסת מכונת כביסה. כדי שנוכל להסתכל להן בעיניים ולומר להן ? אנחנו משאירות לכן ישראל טובה יותר, צודקת יותר, שוויונית וראויה יותר.





React to WordPress