לא זוכרת מתי בדיוק זה התחיל אצלי - הגעגוע לחופש הגדול של אז, כשהיינו קטנים. מתי בדיוק זה הפך מ"משהו שאנחנו עושים" ל"געגוע מפעם". ימים חמים, גופיות צבעוניות עם פסים או "גב חשוף" כמו שקראנו להן. שבוע אצל סבא וסבתא בנתניה, יום ולילה עם הבני-דודים, הפירות הטריים של סבתא מהשוק, שטופים, תמיד באותה צלחת פלסטיק תכלכלה, הקרירות של הסדינים המעומלנים, סבא עם הברמודה וכובע החאקי הנצחיים שלו והאופניים, הפליט שלה נגד היתושים... וגולת הכותרת: "האיים האבודים" בטלביזיה.


בזיכרון שלי הקרינו את זה בכל שנה מחדש, ואנחנו היינו מרותקים. הרפתקאותיהם של טוני, מרק ודיוויד, אנה וסו-יין בממלכתו של הקיו, האיש שאת פניו אף אחד לא ראה מעולם. הבטן מתכווצת לי מגעגוע ממש ברגע זה כשאני כותבת. זיכרון של תקופה, ריחות, ילדות, תמימות. לא היה וידאו, לא VOD, לא יו-טיוב, לא שום אפשרות לצפות בזה שוב, אלא בשידורים החוזרים... בקיץ הבא. פספסת פרק ? תצטרך לחכות שנה שלמה כדי לראות אותו. ואנחנו הקפדנו לא לפספס. באושר גדול היינו מתיישבים יחד מול הטלביזיה, אצל סבתא או אצל טשקה גיסתה וצופים, יום-יום, פרק-פרק...


אני יכולה לבלות שעות ארוכות בפימפום הזיכרון הזה, שוב שוב...קיץ...פירות...סבתא...איים אבודים...ריחות...שיר הפתיחה...ושוב...איזה כיף...לא כמו היום. היום חם יותר. הילדים לא משחקים בחוץ. רואים "הישרדות" במקום "איים אבודים"...


כמה פעמים שרתי לבנותיי את שיר הפתיחה של האיים האבודים, סיפרתי להם את העלילה, על החופש הגדול של פעם...? מיתולוגיה משפחתית.


ולפני שבועיים, לרגע, הזדמן לי הודות לפלאי הטכנולוגיה להביא את זה לכאן, מאז - לעכשיו.


ונחשו מה? זה לא היה אותו הדבר...


פגשתי בקניון מישהו שלמד איתי פעם. השיחה התגלגלה ("הילדים של היום זה לא כמו שהיינו פעם"...סדרות טלביזיה...). ואז זה קרה. הוא סיפר לי שאפשר לראות באינטרנט את כל הפרקים של "האיים האבודים". ואוו!!! זה הרגע שלו חיכיתי... כשחזרתי הביתה ניגשתי מיד למחשב, ושם זה היה. בדיוק כמו שהוא אמר. שיר הפתיחה, הצלילים, המילים, טוני, מרק ודיוויד, אנה וסו-יין, האוניה, האיים האבודים... בחגיגיות גדולה התיישבנו בתי ואני מול מסכי המחשב והתחלנו לראות. מהפרק הראשון.


 



 


 


אחרי כמה דקות היא אמרה לי בעדינות: "אימוש, זה איטי... קצת משעמם... הם די חנונים... למה הם לא פשוט...?". בסבלנות נדיבה היא ראתה איתי עד סוף הפרק.


אם לומר את האמת, היא צדקה. זה אמנם נראה כמו פעם, בדיוק כמו פעם, אבל זה לא עורר בנו את אותו הדבר כמו אז. אשר לי, זה נסך בי את החמימות הזו של ההיזכרות, את הטעם המתוק של הגעגוע, הנה עוד פרט ששכחתי ועוד פרט, ראש הכפר, והזקן המוזר שעוזר להם. אני חושבת שאת עיקר הכיף בצפייה הפעם שאבתי מההיזכרות הזאת.


אם נודה באמת, אני לא בטוחה שהייתי ממשיכה לצפות בזה היום, אם לא הייתי רואה את זה אז. איכות הצילום הירודה, הבגדים המוזרים שלהם...


כמה אחוזים מהמחשבות שלנו מועסקים בשחזור זיכרונות העבר? כמה שעות ביום (כן-כן, שעות!) אנחנו עסוקים במה שכבר היה (ונגמר) או במה שעדיין לא קרה (ואולי גם לא יקרה לעולם...)?


לפעמים הזיכרון מתוק יותר ממה שהיה במציאות, ולפעמים הוא מר יותר. לעולם הוא מהול בפרשנות שלנו על מה שהיה, ובחלקי הדברים שבחרנו לזכור ולשמר מתוך ההתרחשות השלמה. ואת זה אנחנו מנסים לשחזר, מחפשים שוב ושוב בהווה. לפעמים, אנחנו כה שקועים במחשבות על מה שהיה או על מה שיהיה, שאנחנו מפספסים את מה שקורה עכשיו. והרי לא תהיה הזדמנות שנייה לרגע הזה לקרות. יהיה רק הרגע הבא...


הסרטון שאני ובתי מתכננות, מביימות ומצלמות עכשיו, הצחוקים והגילגולים על המיטה, השיחות עם בתי השניה באמבטיה, החיבוקים, המגע, השקיעה של עכשיו, השיר שמתנגן עכשיו, הטעם של ארוחת הצהריים עכשיו, העצבות של עכשיו, ההתרגשות, מי שאני פוגשת עכשיו, הרגע הזה שבו אני כותבת, עכשיו. הנשימה של עכשיו. החיים. עכשיו.


והעבר, עדיף לו שיישאר בעבר, וייפנה לנו מקום חדש במחשבות, בהתמקדות, בעשייה, למה שקורה כאן עכשיו ברגע הזה ? מתוק, מר או חמוץ  ככל שיהיה. הידיעה שתמיד, בכל רגע נתון, כל האופציות עדיין פתוחות, והכל, הכל, עוד יכול להשתנות להמון כיוונים שלא דמיינתי ? היא-היא שהופכת בעיני את החיים למסקרנים כל-כך. באמת.


 


ולמי שבכל-זאת רוצה לנסות, להיזכר, להתרפק (לפחות את שיר הפתיחה...):


"האיים האבודים", פרק 1: http://yes.walla.co.il/?w=1/7596/1351216


 


 מי ייתן ונפיק את מירב התועלת מן החיים האלו
מי ייתן וכל ייצור חי יהיה משוחרר מכאב ומסבל
מי ייתן וכל ייצור חי יחיה חיים חופשיים, מאושרים ואמיתיים