עד היום אני לא אוהב את הבוקר ולדעתי זו תוצאה ישירה של הטראומה שעברתי במשך רוב שנות ילדותי כשנאלצתי לבלות שנים בלתי נגמרות במקום שלא סבלתי מהרגע הראשון עד האחרון.

ושלא תבינו לא נכון, אני ממש אוהב ללמוד. כל כך אוהב, שאילו יכולתי רק ללמוד כל היום ולהתפרנס מזה הייתי בוחר באופציה הזו בלי לחשוב פעמיים!

ובכל זאת, בדרך מופלאה כל שהיא הצליחו בתי הספר שהייתי בהם להשניא את עצמם עלי עד כדי כך שרק לאחר שנפטרתי לבסוף מהחובה המעיקה של חוק החינוך, חזרתי לגלות את הטעם הנפלא שיש בלימודים.

 

ובגלל המטען הרגשי הכבד הזה שאני נושא על הגב אני מרגיש שאני צריך להזהר ולא להשליך את עצמי על ההתחלה החדשה של הבן שלי.

שהרי כמו בכל דבר חדש תמיד קל למצוא את הנקודות השליליות, אלא שאם לא מאזנים אותם עם היתרונות שאפשר להפיק מההתנסות החדשה, פשוט חוסמים את הדרך לפני כל אפשרות של צמיחה וחידוש.

אז אפילו  שמערכת השעות המצועצעת שתלויה לו על הקיר ושיעורי הבית שמגיעים ביחד איתו הביתה באופן סדיר בסוף היום עושים לי תחושה לא נעימה בבטן, אני משתדל לפנות את עצמי אליו ולנסות להקשיב באמת לדרך שבה הוא חווה את הדברים.

 

אבל, אחרי כל ההסתייגויות האלו, אני חייב לומר שההתחלה לא עושה עלי רושם טוב.

 

כי הבן שלי, כמוני, הוא מן טיפוס כזה שאם רק עוזבים אותו לנפשו הוא מיד מוצא לעצמו עניין ויודע להעסיק את עצמו אם במשחק ואם בלמידה.

גם בגן שהוא היה בו, שהיה גן מיוחד מאוד, בעיקר בזכות הגננת שאיתרנו במזל גדול, הוא מעולם לא התלונן על משימות לימודיות כי השמחה והחופש הפשוטים היו המרכיב העיקרי בחוויה הלימודית ועל גביהם צמחה בטבעיות הסקרנות הבריאה שהיתה לו.

 

אבל בבית הספר הדברים נראים אחרת. אני מרגיש שהלימוד הפך להיות תכלית שעומדת לעצמה ושעולמו הנפשי היחודי של הילד קצת הולך לאיבוד. כל כך עצוב לי לשמוע אותו מתלונן על שיעמום ועל ציפיה בלתי פוסקת לסופו של יום הלימודים, כשאני יודע שיש כאן פיספוס נוראי וחסר הצדקה. (כשהצענו לו, אני ואשתי, באחד הערבים, לבחור יום חופש אחד, הוא בחר בלי היסוס את היום שלמחרת..). ואם כל הזהירות שלי, אני גם יודע שעלי להשתמש בסבל שלי כדי לדאוג שהוא לא יאלץ לעבור את הויה דולורוזה שאני הוכרחתי לצעוד בה. 

 

הרי בכל פעם כשמדברים על המצב הירוד של מערכת החינוך שלנו מזכירים דברים כמו ציוני הבגרויות ומבחני המיצ"ב כשהבגרות הנפשית והרגשית של הילדים, שאי אפשר למדוד אותה כמו את הציונים, כמעט ולא מוזכרת.

 

אפילו כשמדברים על האלימות והכוחנות שיש בבתי הספר, מדברים על פיקוח ומשמעת ולא על הסיבה העמוקה שמניעה את כל המכניזם הזה.

יש איזו הרגשה שכדי לקבל חינוך אחר עם דגשים אחרים צריך לחפש אותו מחוץ למערכת הציבורית, הנוקשה והמאובנת להחריד.

יש בתי ספר פרטיים ויש חינוך ביתי כשהמשותף לכל הפתרונות האלו הוא שיש צורך בביסוס כלכלי מסויים כדי לאפשר אותם. ומדוע נגזר על ילדים מאחרים להרקב בבתי הספר שלנו ללא מוצא עד שהם מחליפים את הנוקשות האחת באחרת כשהם מגיעים לשערי הבקו"ם?

 

אבל אולי אין באמת ברירה והשינוי יגיע רק באמצעות הרגליים שיצעדו להן למקומות אחרים ויזנחו את המערכת הציבורית? כי כנראה שכל מערכת אטומה ומסורבלת חייבת נענוע חזק מאוד כדי שתחליט לשנות את דרכיה. ואולי דווקא ע"י מרד הורים ותלמידים ארצי, כזה שלא ישאף למרד לכשעצמו אלא רק לסיפוק עצמי של תנאי חיים נורמליים ואנושיים הדרושים כאויר לנשימה להתפתחותו הבריאה של הילד, שלא זקוק רק לכישורים והשגים אלא גם להקשבה והכלה, תמצא את עצמה מערכת החינוך נעזבת יותר ויותר ע"י לקוחותיה. אז, כשלמורים כבר לא יהיו מספיק מקומות עבודה, יתעוררו כל החשובים שם למעלה ויבינו שכך וכבר אי אפשר להמשיך ושאת התודעות הנפשיות העמוקות והעדינות יותר שמתפשטות כיום יותר ויותר בחברה שלנו, כמו למשל בסדנאות של מודעות עצמית וחיפוש רוחני למיניהן, חייבים להביא לידי ביטוי גם בתוך בתי הספר.

 

ונסיים במעט אקטואליה. אחד הויכוחים המשמעותיים והידועים שבין הימין לשמאל הכלכליים הוא בסוגיית הגדלת או הפחתת כוחה של המדינה בתחומים חשובים כמו בריאות וחינוך. השמאל מאמין שעם קצת יותר מיסים ותקציבים יהיה אפשר לייסד כאן מערכות ציבוריות ראויות לשמן ולא יהיה עוד צורך בהקמת מוסדות פרטיים המספקים לאזרחים את מה שהמדינה אמורה לתת ולא נותנת. ואילו הימין פסימי יותר ואיננו מאמין בכזו מהירות בטבע האדם ומפחד להפקיר את עצמו לחסדיה של המדינה.

אני באופן אישי חושב שלמרות שיש צורך חשוב בתשתית ציבורית איכותית שתהווה רשת ביטחון לאלו שאין ידם משגת לממן לעצמם פתרונות במימון פרטי, יש גם צורך באיזונים ובלמים של מקל וגזר המסייעים להעיר ממרבצם את הפקידים הממשלתיים, ומכריחים אותם לעיין שוב במצב ולקבל החלטות חדשות. 

 

אני מקווה שהמודעות והרצון של האזרחים לשפר את מצבם לנוכח אוזלת ידה של המדינה יובילו מתי שהוא בהמשך, בעתיד הקרוב או הרחוק, לשינוי אמיתי ושסוף סוף ינתן פה מענה רציני לצרכים המהותיים שלנו ולא רק לאלו שהאנשים החשובים רואים אותם לנחוצים.

ואז אולי כשהבן שלי יהיה גדול הוא לא ירגיש כל כך מתוסכל כשהוא ישלח את הבן שלו ליום הראשון בכיתה א'... 

תגיות