אני אוהבת סיפורים אישיים.לא משנה באיזו מדיה: ספרות, קולנוע, אחר. זו יכולה אוטוביוגרפיה. זה יכול להיות סרט תעודה המבוסס על סיפור חיים אישי. באותה מידה זו יכולה להיות תוכנית ראיון ברדיו או בטלויזיה או תכנית בהגשה אישית שבה מ?ספ??ר המרואיין על עצמו.

אני אוהבת אנשים. אני אוהבת סיפורים. סיפורים אישיים מעניינים אותי. סיפורים אישיים מרגשים אותי. מעניין אותי לשמוע כיצד ס?ל?ל אדם את דרכו, כיצד הגיע למעמד שהגיע, אלו מכשולים צ?ל?ח? אולם אני מודה שאחד החלקים האהובים עלי במיוחד הוא הנושא אשר חוזר אצל רבים מ?ה?מ?ספ??רים, כ??חוט שני והוא: "המורה שלי".

בסוף השבוע האחרון האזנתי לתוכנית ה"שבוע שלי" שהגיש אהרון לפידות, עורך מגזין סוף שבוע של "ישראל היום". החלק בו נעמדו אוזניי בהתרגשות היה בו הזכיר את המורה שלו (ושל רבים נוספים) לחיים, מורה שהפך למנהל בית ספר, ואת המחנכת שלו מכתה ה, עמה הוא שומר על קשר עד היום.

מאז סיימתי חוק לימוד?י בבית הספר התיכון, בו אני מלמדת היום, עברו מים רבים בנהר. הגשמתי חלום ילדות קדום, ואני מחנכת ומורה לספרות. מל?אתי שורה של תפקידים פדגוגיים, וידי עוד נטויה. אני אוהבת את עבודתי.

בתכנית "פלשבק" אותה הזכרתי במאמר אחר הוזכרו מערכת החינוך, והמורים בפרט (אמנם באהדה), בגלל: "האחד בספטמבר יום בו שוב לא נפתחה שנת לימודים כ??ס?ד?ר?ה".

שנת הלימודים התשע"ב נפתחה כ??ס?ד?ר?ה. נחתם הסכם עם ארגון המורים העל-יסודיים. ההסכם דורש, לדעתי, מקצה שיפורים רציני, שלא זו הבמה לפרט אותם; אך לאחר שנים רבות נחתם ההסכם שעשוי להיות, תחילתה של ידידות בין המורים למשרד האוצר אם ההסכם יתממש, בעיקר בגלל החלק הטוב שבו, ההכרה ב??מ?ה ש?מורה עושה כבר ב??פועל.

אולם, החלק הקשה במערכת החינוך הוא, לדעתי, עדיין, נושא המשמעת. האם גם בעוד כמה עשרות שנים ניתן יהיה לראות או לשמוע באמצעי המדיה השונים באותה תדירות על אנשי חינוך משפיעים, ושהיוו מודל-חיקוי? האם עדיין יהיה מי ש?י?ב?ח?ר בחינוך והוראה כמקצוע או יברח כל עוד נפשו בו? לכאורה, תמוה שאני מעלה שאלות אלו דווקא לאחר חתימה של הסכם עם מורים מן המגזר העל-יסודי. אולם חתימה זו באה לאחר שחיקה עמוקה של 15 שנה בשכר המורה ובסמכותו. אנסה להתייחס להלן לנושא: "סמכותו".

בימים ש"סופר נני", "פרופ' עמוס רולידר", "סמכות הורית", "משמעת", "מושך לו את החוט מהתקע", "חדר במלון", "אני אמרתי" הן רק מעט ממילות החובה בתשחץ ההפעלה להורה לטיפול בבנו/בתו כתגובה ל"לא רוצה" ו"מה תעשו לי"  שלו/ה.  נמצא המורה חשוף לגמרי אל מול תלמידיו הסוררים וזכויותיהם. המורה זקוק לכל מעגלי התמיכה האפשריים בטיפוח תלמידיו: הורים, הנהלת בית הספר, צוות היעוץ וצוות המורים; ולעתים מזומנות גם מעגלי תמיכה חיצוניים כמו הרשות המקומית ומשרד החינוך.

אני יודעת שעקביות, דוגמא אישית הן מקצועית והן ערכית משמעותיים עבור התלמיד/ה. אני חושבת שתלמידים יודעים לזהות מורה שאוהב אותם, אוהב את מה שהוא עושה, מורה שנאמן לערכיו, ומנסה להטביע בהם חותם ערכי.

זאת ועוד, אני מקווה שההסכם עם המורים ייושם בבתי הספר במלואו, ואף ישודרג כי יש צורך בכך. אני חושבת שמורה שאינו מבויש הוא מורה טוב יותר לתלמידיו. בהתאמה, אני מקווה כי תלמידים יתייחסו אל מוריהם בהערכה ולא כאל מובנים מאליהם, ישכילו להקשיב לדבריהם,  לנהל אתם דיאלוג, ללמוד מהם, ואולי אף י?ז?כ?רו? בכמה מהם ב??ע?ר?ג?ה (כתבתי, ולכן לא אמחק) בעתיד לבוא.     

תגיות