לשכוח את הילד באוטו: גם לכם זה יכול לקרות

בשנת 2009 הציע החבר הכנסת יעקב כץ הצעת חוק ,שנועדה לקבוע כי בכל כלי רכב מנועי תותקן מערכת אלקטרונית אשר תסייע לצמצם את המקרים בהם יינעל אוטו כאשר מצוי בו אדם באופן לא מכוון. ההצעה נחסמה.

מאז נשכחו 130 פעוטות במכוניות הוריהן או בהסעות לגן, וארבעה מתוכם נחנקו למוות. ועדיין, רוב האנשים בטוחים שלהם זה לא יקרה.

עוד ב-Onlife:

על רוב המקרים ששוכחים ילד באוטו אנחנו לא שומעים, כיוון שמישהו רואה ומחלץ אותם או שמזג האוויר מונע מכת חום ומוות. ובכל זאת, במחצית הראשונה של 2011 דווח על עשרה ילדים שנשכחו או נלכדו ברכב. בשנת 2010 דווח על 46 מקרים של ילדים ומתחילת 2008 ועד היום דווח על 130 ילדים כאלה.

באחד הימים השתתפתי בדיון אקראי ברשת, שעסק בנושא,בעקבות נהרגה פעוטה שנשכחה ברכב ונפגעה ממכת חום. בימים כתיקונם, אני מקפידה להתעלם מהדיווחים האלו ולא לשמוע בדיוק מה קרה שם או לחשוב על הילדים שלי באוטו הזה, או על עצמי במקום הנהג האומלל. הפעם, המתדיינים כתבו משהו שהרגיז אותי, וגרם לי לפתוח קבוצה הקוראת לשינוי, הם כתבו שזו אחריות של ההורים לוודא בכל בוקר שהילד שלהם אכן ירד מההסעה והגיע לגן.

זה הכעיס אותי משתי סיבות; הראשונה טכנית: האם כל היום ניאלץ לצפות בילדינו המשחקים בגן דרך מצלמות אבטחה, בעוד הגננות טרודות בקבלת עשרות שיחות מההורים והסבים המוודאים שהילדים אכן הגיעו לגן?

הסיבה השנייה והמהותית יותר היא, משום שגם ההורים, ויהיו אלה ההורים ההיסטריים והמגוננים ביותר, לא חפים מהטיות קוגניטיביות, שבוודאות תגרומנה ביום מן הימים לאחד ההורים לשכוח להתקשר לגננת כדי לבדוק אם הילד אכן ירד מההסעה.

כולנו נוסעים על טייס אוטומטי

כפסיכולוגית קוגניטיבית ביליתי שנים בניסיון להבין טוב יותר את הדרך שבה אנחנו לומדים לעשות משהו כל כך טוב עד שאנחנו לא צריכים לחשוב עליו יותר. אצלנו, קוראים לזה "אוטומטיות". כשבנאדם פועל על אוטומט, הוא לא זוכר, לא מודע, לא צריך להתאמץ. זו תכונה נהדרת של התודעה שלנו: כשאנחנו עושים משהו מספיק פעמים, אנחנו כבר לא צריכים לחשוב עליו יותר.

ככה אנחנו יכולים ללכת בלי לחשוב על כל צעד שאנחנו עושים, לקרוא ולכתוב, לדבר, לרכב על אופניים, ואפילו לנהוג. לנהוג זו מטלה מסובכת: לראות את כל מה שהולך על הכביש, לשים לב לתמרורים, רמזורים, הולכי רגל, מד המהירות, הרעשים של המכונית, לתכנן את הנסיעה, להקשיב לרדיו. אין פלא שבשנה הראשונה אחרי קבלת הרישיון יש גם את הסיכוי הגבוה ביותר להיות מעורב בתאונת דרכים.

התודעה שלנו מצליחה לשלב את כל התהליכים האלו למנגנון אחיד וקל לתפעול, שלא צריך לחשוב עליו רוב הזמן. אנחנו הופכים לנהגים מיומנים ויכולים לנהוג בסבבה תוך דיבור בטלפון, עישון, מריחת ליפסטיק, הקשבה לניג'וס של הקטנים מאחור וחשיבה על הפרזנטציה של שעה שלוש.

אבל בתוכנה הזו יש באגים

הראשון הוא, שזה לא מדויק שהמערכת פועלת בלי שום מאמץ. יש מאמץ, וכשאנחנו עוסקים בפעילויות נוספות, אנחנו פוגעים באיכות הנהיגה ("כשאת מסמסת, את לא באמת ברכב").

הבאג השני, והוא גם החמור יחסית, הוא שכשאנחנו על טייס אוטומטי, אנחנו לא מספיק מודעים למה שאנחנו עושים. אנחנו לא ממש זוכרים את מה שעשינו לפני הנסיעה, ובטח שלא שמים לב למה שאנחנו עושים במהלכה. מי שנוהג כבר מכיר מקרים שבהם הוא נכנס לאוטו, ואחרי כמה זמן הגיע ליעדו באורח פלאי לחלוטין, בלי שום זיכרון ממה שקרה בדרך.

מתי אנחנו לא שמים לב?

זה קורה לנו כשאנחנו נוהגים בדרכים מוכרות מאוד, שהמוח שלנו יודע לצפות כל בעיה שעשויה לצוץ בהן, ולכן הוא לא צריך לקחת משאבים מהחשיבה המודעת שלנו כדי לפתור אותן. כבר יש לו פתרון מוכן, כי הוא כבר נתקל בבעיה הזו בעבר.

הבעיה היא במקרים שבכל זאת יש משהו חריג בנסיעה מוכרת ושגורה. אנחנו כבר על טייס אוטומטי, ולמרות שאנחנו מאוד רוצים, התהליך האוטומטי משתלט על ההתנהגות שלנו וגורם לנו לשכוח את החריגה. כך למשל, במקום לנסוע קודם לגן מתחילים בנסיעה לעבודה.

איך זה יכול לקרות גם לך?

עכשיו נתאר מצב פשוט ושגרתי: אמא שבדרך כלל רק מחזירה מהגן ולא מפזרת בבוקר, נכנסת לאוטו, כמו בכל בוקר, ומתחילה לנסוע, כמו בכל בוקר. התינוק שלה ישן בכיסא האחורי, שגם פונה נגד כיוון הנסיעה, כמו שממליצים בארגון "בטרם". אחרי שלוש מאות מטר על הכביש היא כבר לגמרי על טייס אוטומטי. גם קיבלה כבר שיחה מהעבודה והגן כבר רחוק לגמרי מכל מחשבה מודעת שלה. האוטו נוסע מעצמו בכבישים הקבועים, עומד בפקקים הרגילים, והתינוק ישן. היא לגמרי לבד באוטו. אין שום דבר שיזכיר לה שהבוקר הזה היא אמורה לעבור בגן.

עכשיו, ברוב המקרים, היא תגלה את הילד. תראה אותו במקרה כשתצא מהאוטו, הוא יתחיל לבכות פתאום, או שהיא תשים אליו לב כשתושיט יד לתיק שבמושב האחורי. אבל במקרה הגרוע ביותר, שקורהלעתים רחוקות, אבל עדיין קורה, הילד פשוט נשכח ברכב. נעול, עם חלונות מוגפים. גם אם זה לא נגמר במוות, החוויה טראומטית מאוד - לכולם.

אם אנחנו יודעים כל-כך הרבה על הדרך שבה המוח עובר לטייס אוטומטי, אז למה לא לפעול כדי למנוע את זה, כדי להוציא אנשים מהשגרה האוטומטית? לתמימותי חשבתי שכל מה שאני צריכה לעשות הוא להציע לאיזה ח"כ שנושא בטיחות ילדים קרוב לליבו להעביר הצעת חוק בנושא ולא נשמע על תאונת מחרידות כאלו יותר.

גיליתי שיום אחרי התאונה המדברת פנה ח"כ זאב בילסקי לשר התחבורה, ישראל כץ, וביקש ממנו לתקן תקנה שתחייב רכבי הסעות ילדים בהתקנת גלאי נפח. הח"כ סיפר לי שהוא מקדם את הנושא ונושאים דומים לו כבר שנים, ושהוא נתקל בחומה אטומה. גם מכתב שאני שלחתי לא זכה לתשובה מהשר כץ.

ישנם שפע פתרונות טכנולוגיים (אחד מהם פותח על ידי מהנדס של נאס"א אחרי שילד נשכח אל מותו במגרש החניה של המפעל שלו). כמעט לכל יצרן רכב יש פתרון משלו, שאינו משווק לציבור, ויש גם כמות לא מבוטלת של מתקנים והתקנים שיזמים פרטיים משווקים ברשת. הפתרונות זולים, אפקטיביים וזמינים לשימוש.

אבל מתברר שהפתרון מעורר התנגדות ושהתקנה רחוקה מלזכות להסכמה. כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" לפני כשנה וחצי, עסקה בדיוק בשאלה הזו: מדוע לא מתקינים גלאים ברכבים. מסתבר שהפחד מהתביעות שיתלוו לשימוש במתקן מפחידות את היצרנים.