ב 1 בספטמבר קרה דבר בישראל, הפרק הראשון של תכנית הראליטי הגדולה בעולם, האח הגדול, שודרה ברב רעש וצלצולים בישראל. 107 ימים שהו דירי הבית, מקללים, מדברים, מאוהבים ובעיקר משודרים. עשרות מצלמות ליוו אותם 24 שעות ביממה, צמאים לדעת איך הם ישנו, מתי חייכו והאם ירדו במשקל.


"האח הגדול" הפך לשיחת היום ובעיקר שינה משהו משמעותי בהרגלי החשיבה שלנו ובהבנה מה פרטי ומה ציבורי, מה אישי ומהי אינטימיות. החשיפה וההצצה לחיי האחר נראית לגיטימית ומתבקשת. גיבורי ראליטי הפכו לגיבורי תרבות לפעמים בלי להבין בדיוק את גודל החשיפה ואת גודל הלחץ שתוכנית שכזאת מייצרת.


ב 16 בדצמבר 2008, כששודר פרק הסיום של העונה הראשונה וכל עם ישראל, גם אלו שטענו שלא ראו דבר, הכירו את בובליל, ידעו לדבר בשפתו ויכלו להסביר באיזה צמר סורגת השבוע שיפרה. כולנו ספרנו ביחד עם הדיירים את מניין הימים לשחרורם מהבית והרגשנו שבאמת עבר הרבה זמן.


במקביל צמח גיבור תרבות נוסף, בעל כורחו. הוא לא התנדב ולא רץ לשום אודישן. הוא לא גילה שום מיומנות בשירה או בריקוד וספק אם היה מוכן להיחשף כך, אבל גיבור התרבות החייל גלעד שליט שישב אז כשנתיים בשבי בידי החמאס ולא היה מודע לתוכניות הראליטי או להפיכתו לכוכב, הפך כזה.


כמו כל כוכב ריאליטי, גם גלעד שליט הוא אדם אמיתי. גם לו היתה גננת, מילדת וכמה עשרות מורות שיכלו לנדב לנו כל פרט על חייו שלפני הפריצה לתודעה. עשרות כתבות נעשו עליו וכל מי שנפגש איתו במקרה במכולת או בהפסקה, סיפר ועזר לכולנו להרכיב תמונה שלמה.


נכון, לא יכולנו לצלם אותו חונה באדום לבן, משתכר בפאב או מחליף חברות, אבל הי למי אכפת? הוא חלק מאיתנו, גיבור שלנו, צעדנו בצעדות, עשינו לו לייק בפייסבוק והחלפנו את תמונת הפרופיל שלנו בשלו. אנחנו יודעים איך הוא נראה, מכירים תמונות שלו מגן הילדים והכי חשוב ראינו אותו בסרט עליו. אולי הסרט היה שיחזור עם שחקנים, אולי, אבל ביננו, מה זה משנה, ראינו, נגבנו דמעה והתרגשנו.


הציבור התרגל שאחרי גיבורי תרבות מותר לרגל, לעמוד עם מצלמות פפראצי ולצלם, לחכות ליד הבית ולנסות לתאר את שיגרת יומו. אי אפשר להכניס לביתו מצלמות כמו לבית האח הגדול, אבל החצר? הצצה לתוך הכלי הרכב שהוא נוסע בו?


יהיו מי שיכעסו על ההשוואה, אבל גלעד שליט, גיבור התרבות אמור עכשיו מבחינת הציבור לספק את הסחורה, לצאת מביתו מדי פעם ולהצטלם. כמובן כל יפי הנפש שלא רואים את האח הגדול, רק במקרה עוברים כשהטלוויזיה פתוחה וקולטים קצת מידע, יאמרו שחייבים להניח לגלעד שליט, חייבים להפסיק לצלם אותו או לספור מה הוא אוכל, שותה או מתי יצא לטיול. אבל גם הם, כמו כולם, ימשיכו לקרא כל פיסת מידע עליו ולהסתכל בתמונות.


התרגלנו באופן חולני שאין יותר פרטיות או אינטימיות. אם אפשר לעשות סקס מול עדשות המצלמה, לקלל או לבכות אז מותר הכל. גלעד שליט שהה בשבי בתנאים קשים ולא ידועים לנו 1941 ימים. אנחנו ספרנו וקצת התבלבלנו בין ספירת 107 ימים של האח הגדול או 120 ימים של "הישרדות". עכשיו כשהוא בחוץ, צועד אלינו ממדרגות החמ"ל המאולתר, מחליף מחולצת המשבצות המזעזעת למדי צהל או מצדיע ורזה מתמיד, לא ברור איפה ההמשך.


קצת התבלבלו בתקשורת ובציבור: גלעד שליט לא גיבור ריאליטי, הוא חי את חייו, נפל בשבי וצריך עכשיו להשתקם. בעולם תקשורתי מצולם, הוא לא יחזור לעולם לאנונימיות שלו ולשלווה המקיפה אנשים לא מוכרים, ועדין, התבלבלתם קצת בהתעסקות האובססיבית ובמצלמות סביב ביתו.


היתרון בשביל שליט, הוא שיש לנו נטייה לעבור הלאה, עוד מעט תתחיל עונת הריאליטי ויניחו לו קצת כי המצלמות יתמקדו במישהו אחר.

תגיות