הישראלית

אידה נודל - ציון הלוא תשאלי לשלום אסירייך

 

 

אני זוכרת טוב למדי איפה הייתי ומה עשיתי בערבו של 15 באוקטובר 1987. ישבנו כל בני המשפחה בדירה שלנו בחולון ונצמדנו לטלוויזיה. הראש שלנו היה כמה רחובות מזרחה, מכוון לבית משפחת פרידמן. מדי פעם ניסיתי לומר משהו, אך נתבקשתי בנימוס ברור לשתוק. על המסך נראה כבש מטוס שממנו ירדה לאדמת המדינה אידה נודל. 

 

כילדה שמעתי הרבה על אידה נודל, והיא ככל הנראה הייתה המודל הראשון שהיה שלי לנושא השבי. אחותה, הגברת פרידמן, ובני משפחתה התגוררו בשכונה שלנו, ובשבתות הייתי מצטרפת לעתים לאבי לביקורים בביתה. סביב השולחן דיברו בעיקר ברוסית, וגם אם לא הבנתי מילה הרגשתי את המתח. בין המבקרים הקבועים היה ד"ר ברוך פודולסקי ז"ל, שרק שנים רבות אחר כך למדתי שגם הוא היה אסיר ציון. בעיניי הם היו חבורה של אנשים נחמדים שדיברה על דברים לא נחמדים.

 

אידה נודל הייתה אולי אסירת ציון המפורסמת ביותר. צירוף מתעתע מעט הוא "אסירת ציון". ציון שבגינה נאסרה בארץ הולדתה. שבויה בביתה שלה. הפער שבין ארץ הולדת וארץ מולדת מעולם לא נראה גדול יותר.

 

הפחד שמה שקרה לדודה של יעקב פרידמן עלול לקרות לדוד שלי. והנה, היא הגיעה, הועלתה ארצה, והפכה תוך דקות לדמות מהסיפורים שהגדולים נהגו לספר ברוסית ליד השולחן לדיווח בעברית הצחה של ערוץ 1.

 

 

הפוליטיקאית

אינגריד בטנקור - איפה היא היום

 

 

כולנו זוכרים את סיפור החטיפה והשבי של הפוליטיקאית הקולומביאנית אינגריד בטנקור, שהוחזקה בג'ונגלים של קולומביה בידי המחתרת FARCבין השנים 2002 ו-2008. לאחר כשש שנים וחצי בשבי חולצו בטנקור והחטופים הנוספים שהיו בשבי איתה, ואז החלה ההתמודדות שלה כאישה חופשייה.

 

מתברר שלהיות פוליטיקאית שבויה זה לא "פשוט" כמו להיות סתם אזרחית שבויה. כך, לדוגמה, הותקפה בטנקור והואשמה על ידי סגן נשיא קולומביה בחמדנות ובכפיות טובה, לאחר שבשנת 2010 הגישה בקשה לקבלת פיצויים מהמדינה על כך שנכשלה בהגנתה (במסגרת חוק הגנת האזרח מפני טרור), כפי שעשו שבויים קולומביאנים אחרים לפניה.

 

אף שלתביעתה של בטנקור הייתה הצדקה מלאה, הדיון הציבורי סביבה גרם למעין רצח אופי שלה בעיניי הציבור בקולומביה. היא משכה את תביעתה ולא פוצתה. גם טענות על כך שהחילוץ עלה למשלם המסים הקולומביאני הון רב הושמעו, ונדחו על ידי בכירי הממשל במדינה. מתברר שיש מחיר לחופש.

ההתגייסות העולמית למענה, שכללה את התערבותם האישית של אישים רמי מעלה כמו נשיא צרפת סרקוזי ונשיאת צ'ילה מישל בצ'לט, עמדה כמעט בניגוד לקבלת הפנים מצד הפוליטיקאים במדינתה שנדמה שלא שכחו לרגע את היריבות האידיאולוגית ביניהם. המסקנה? אולי שגם בשבי יש דרג, ושלהיות אישה פוליטיקאית ממצב אותך במקום נמוך במיוחד גם במקום הכי נמוך בג'ונגל.

 

 

החיילת

ג'סיקה לינץ' - שפוית מלחמה

 

 

בסוף חודש מרץ בשנת 2003 נפלהבשבי העיראקי החיילת האמריקאית טוראית ג'סיקה לינץ', והעולם עצר את נשימתו. תמונותיה של לינץ' הפוטוגנית שודרו ללא הרף ברשתות החדשות, ומידע על אודות מצבה דווח תוך שימת דגש על פציעתה. בתחילת חודש אפריל חולצה טוראית לינץ' במבצע שהוכתר כמבצע החילוץ המוצלח הראשון אי פעם של אישה חיילת.

 

רק מה? בתוך הקלחת החדשותית שליוותה את תקופת השבי הקצרה של טוראית לינץ' החליט מישהו שמתאים לו לעשות ממנה גיבורה לאומית. זה טוב למורל, זה טוב לאמריקאים. ה"וושינגטון פוסט" האמין בדרך כלל פרסם ידיעות ולפיהן לינץ' נלחמה בשוביה. חברי קונגרס מווירג'יניה המערבית, מדינתה של לינץ', מינפו את הידיעות הנ"ל כדי לדרוש אותות גבורה ללינץ'.

 

ג'סיקה לינץ' הפגינה גבורה אמיתית כשבחרה לחשוף את האמת בתקשורת, ולבשר לאומה שטופת הדמע והקסם שהיא לא ירתה ולו כדור אחד. הנשק שלה נתקע, ובכל מקרה היא הייתה פצועה והמומה מכדי לעשות משהו כזה. היא גם לא הבינה למה היה צריך לצלם כל שלב בחילוץ שלה. והיא אמרה את זה באומץ בראיונות אישיים וגם בעדות רשמית בקונגרס.

 

הכנות הזו עלתה לה בכמה מכתבי שנאה ששיגרו אליה אמריקאים שכעסו עליה על שניפצה להם את התדמית של גיבורת העל שטוו לה בתקשורת. ג'סיקה לינץ' אולי לא הייתה החיילת הגיבורה שכולם רצו שתהיה, אבל היא הוכיחה שהמלחמה החשובה היא המלחמה על האמת.

 

 

הילדה

ג'ייסי דוגארד ? בציפורני השטן

 

 

המקרה הנורא של ג'ייסי לי דוגארד, הילדה האמריקאית שהוחזקה 18 שנה (!!!) בשבי חוטפיה הפסיכופתים, הוא הרבה דברים נוראים ובעיקר מחדל בלתי נתפש.

 

18 שנה שהתה ג'ייסי לא בלב הג'ונגל, גם לא בבור ברצועת עזה. 18 שנה היא שהתה, בתנאים איומים שהלב נחמץ כשחושבים עליהם, במרחק לא גדול מבית הוריה, בשכונת מגורים, בבית של עבריין מוכר שנערכו בו מדי פעם ביקורים של אנשי משטרה.

 

בדיעבד ידוע שלא מעט אנשים פגשו בה, דיברו איתה, תהו על הקשר שלה עם החוטף שלה. בדיעבד כולם נורא חכמים. המקרה הנורא של ג'ייסי לי דוגארד, שהוחזקה בשבי 18 שנה, נאנסה על ידי החוטף שלה וילדה לו שתי בנות בעודה ילדה בעצמה, הוא התוצאה הקיצונית של אזלת ידה של מדינה והאטימות של תושביה.

 

חלק מהקיצוניות של הסיפור מתבטא בשיקום של ג'ייסי, שהתלאות שעברה לא מנעו ממנה להפוך לאישה צעירה וחזקה. אדרבא, נראה שדווקא החוויה הזוועתית שטרפה את חייה יצקה בה כוח ושקט נפשי. כל זה לא הופך את הסיפור שלה לקל או לנסבל יותר.

 

ושלא נחשוב לרגע שדברים כאלה יכולים לקרות רק באמריקה הגדולה והקרה.

 

 

הקלאסית

מרי רולנדסון ? בעבור 20 דולרים

 

 

איכשהו הספרות מצאה את כל נושא החטיפות והשבי רומנטי למדי. אולי בגלל מרי רולנדסון, שנחשבת למייסדת ז'אנר ספרות השבי בעת החדשה. בשנת 1675 נחטפה רולנדסון, בת למשפחת מתיישבים בריטים בחופה המזרחי של מה שלימים תהיה המעצמה החזקה בעולם, על ידי שבטים אינדיאנים. תודו שאתם מצליחים לראות את התמונה לנגד עיניכם. כן, כולנו ראינו הרבה סרטים שזו הייתה עלילתם.

 

רולנדסון הוחזקה בשבי במשך 11 שבועות, כשעמה נמצאים שלושת ילדיה ועוד שבויים אחרים. מעין מעצר קולקטיבי. נשות העיר בוסטון פדו אותה מהאינדיאנים תמורת 20 דולרים, והיא מיהרה לכתוב את חוויותיה מתקופת השבי.

 

ספרה, "The Sovereignty and Goodness of God" (זו הכותרת הראשית. השם כולו ארוך למדי, ואיני רוצה שיאשימו אותי בשביית קוראיי במשפטים מסובכים בלע"ז), הפך לרב מכר, וכאמור תרם לייסודו של ז'אנר ספרות השבי.

 

בימים אלה אולי קשה לנו להבין מה כל כך מלהיב בלקרוא על שבויים, ובצדק. עם זאת, נושא השבי מרתק אותנו ומלווה אותנו ממשחקי הילדות שלנו ועד ליצירות האמנות שאנו צורכים. מוזר? זהו טבע האדם.

 

 

עוד ב- Onlife

 

קתרין קוב שהייתה בשבי האיראני קוראת לגלעד שליט לא לשנוא את שוביו

איך השחרור של גלעד שיחרר את כולנו מטראומה לאומית?

מיכל גולדן רוצה להבטיח לילד שלה שיהיה בסדר ולהתכוון לזה

תגיות