במבט לאחור הכל התחיל באוגוסט 2010. הייתי מנהלת סיעוד חדשה בקהילה במרפאת עמישב בפתח תקוה. 7 חודשים בתפקיד עם רצון עז להצליח ולהוכיח את עצמי.

 

האחראית על מדדי בריאות, שאלה אם אני אהיה מוכנה לארגן יום בריאות ממוגרפיה עם הניידת של האגודה למלחמה בסרטן. נעניתי בחיוב ללא היסוס.

 

החלטתי שאם אני מארגנת יום שכזה, מן הראוי שגם אני אעלה לניידת ואבדק על אף שאני לא בגיל הסקר. המחשבה על 3 חברות קרובות מאד שחלו בסרטן שד, עברה בראשי והחלטתי לנצל את זמינות הניידת.

 

בשעת הפוגה מעומס בניידת עליתי גם אני להיבדק. עם סיום הבדיקה אמרה לי הטכנאית "את תצטרכי אולטראסאונד". החוורתי ושאלתי אם היא ראתה משהו, הרי אני לא מרגישה כלום... היא אמרה לי "אין לך מה לדאוג, נשים צעירות תמיד צריכות לעשות גם אולטראסאונד".

 

 ביום ראשון, בשעה 12 וחצי צלצל הנייד בכיס מדי האחות שלי. קול לא מוכר שלח אותי לפקס לקבל את תשובת הממוגרפיה.

 

 5 דקות אחר כך,  הרגשתי איך השמים נופלים עליי. בפקס היה כתוב שיש גוש בשד שמאל 2:1 ס"מ, החשוד לשאת עם גבול בלתי מוגדר והסתיידויות בתוכו. עוד נכתב שיש צורך בבדיקת אולטראסאונד משלימה.

 

 

"מרגע ההודעה התחלתי לחשוב איך ממגרים את הסרטן"

שלוש שעות לאחר מכן הייתי בבדיקת אולטרסאונד, שגילתה שיש גםצבר בלוטות בבית השחי, בנוסף לגוש. משם כבר יצאתי עם הפניה לביופסיה הן של השד והן של הבלוטות.

 

16 שנים עבדתי באונקולוגית ילדים בבית החולים "שניידר" באשפוז יום וכמתאמת הטיפול הקרינתי, ומתוקף תפקידי לא הייתי זקוקה לשום הסבר. ראשי כבר עבד על דרך הפעולה למגר את הסרטן כמה שיותר מהר ולחזור לחיי.

 

 ד. החבר שלי מזה 5 חדשים, היה אלמן טרי מאשה שנפטרה מסרטן ראות.  ניסיתי להסתיר את המצב החדש ממנו כיוון שהוא היה יום לפני האזכרה לאשתו, אך למרות היכרותנו הקצרה הוא קלט שעובר עליי משהו טראומתי.

 

כשסיפרתי לו  את החדשות, הצעתי לו לעזוב אותי. הוא הסביר לי שאכן הממצא והחדשות מאד קשים לו אך הוא בוחר להישאר. זכיתי לתמיכה חמה לאורך שנה ארוכה של ניתוח, לאחר מכן "זכיתי" לכימותראפיה, למרות היותי מדורגת כסטייג' 1 כיון שבדיקת האונקוטייפ שלי יצא 31.  (מהי בדיקת אונקוטייפ? הסיכון להישנות מאוחרת של הגידול, הנע בערכים של בין 0-100.)

 

לאחר כמעט שנה, עקב סיבוך נדיר בריאות, נאלצתי לעבור ביולי 2011 כריתה של השד השמאלי, כטיפול משלים במקום קרינה. צחוק הגורל שאני, ששימשתי כמתאמת קרינה בין שניידר לבליסון לא אוכל לעבור אף פעם טיפול בקרינה.

.

"סגרתי מעגל"

בחודש אוגוסט השנה, חזרתי לעבודה חלקית במנהלת פתח תקוה. מתוקף תפקידי  שוב  עזרתי באירגון יום ממורגפיה במרפאת עמישב .

 

סגרתי מעגל בחיי המיקצועיים והאישיים כאחד. עליתי שוב לניידת ברגליים רועדות ושמחתי לראות  שהטכנאית מהשנה שעברה  הייתה גם הפעם. נפלנו אחת לזרועותיה של השנייה. אני מודה שאת הביקור הראשון בניידת אני רואה כמתנה שלי לחיים, ואת חשיבותה של הממוגרפיה החלטתי לקדם בכל רגע שיעלה בידי.

 

זו הייתה השנה הארוכה בחיי. צמחתי בה, התאהבתי, הפכתי ממטפלת למטופלת, למדתי לא רק להיות אמפטית לחולים אונקולוגיים אלא איך האונקולוגיה עוברת על בשרי.

 

היום, אני אישה  בריאה, תוססת עם תובנות חדשות לחיים. אני מצרה על התבגרותם של ילדיי בצל השנה הזו, אבל מודה לאל שהם היו איתי כמה שרק יכלו, כמו גם לכל חברי ומשפחתי המורחבת שעטפה אותי בחום.

 

אני לא יכולה שלא לציין את התמיכה המדהימה של ד"ר מיידלר מנהלת המרפאה בעמישב שהפכה לרופאה האישית שלי בכל שעות היום והלילה ולחברה קרובה וטובה.