בחו"ל אחרי הצבא נוצר "הגל", כשכל טייל עם טרנינג צהוב וסנדלי שורש, נע למקום בו מרוכזים כל שאר דוברי העברית. כנראה רק אימא שלי הייתה שואלת כל הזמן "ומה היית עושה אם כולם היו קופצים מהגג?". כששבים לארץ ממשיכים לשחות עם הזרם, רק מפסיקים לקרוא לזה "הגל".

 

באופן רשמי, טרם התאוששתי מגל החתונות. היה הרבה שמח. חברויות- ילדות ורחבות ריקודים קורעות, יכולות לסחוט אנרגיות רבות מבחורה. ואני, לא רק שלא הספקתי לנוח, אפילו עוד לא הרגתי את התורכי, וכבר אני מצופה להתמצא במי שפיר- כן או לא.

 

זה מתחיל בחברה אחת אקראית, שפתאום דחוף לה שנפגש הערב, עכשיו, למעשה היא במקרה מחכה מתחת לבית שלי כבר 13 דקות, כי לא עניתי לטלפון קודם. היא עולה בזריזות וכבר בדלת מסבירה, שיש דברים שמספרים רק פנים מול פנים, כן, הם בהריון. אני מזדעזעת, אבל לטובה.

אין לי ברירה אלא להתעמת עם העובדה שחברתי הטובה בשבוע 11, שוקלת כמה ששקלתי אני- לפני 11 שנים-- אין צדק בעולם. הנפילה למלכודת מתרחשת ברגע שנאמר הבלתי נמנע: "אנחנו עדיין לא מספרים לכולם". באמתחתי חדשות מרעישות שאסור לבשר לאיש מחבריי. אין כמו חשאיות והסתרת מידע קריטי להידוק חברויות.   

 

חבריי מתחילים לחתור בגל חדש, שעה שאני עוד בחוף, מחפשת תורכי להרוג. גל החתונות הפך סתם זיכרון יבש, אני פתאום מול צונאמי. מהר מתחוור לי שכל מי שאני מכירה, בהריון.

כך, החיים מפסיקים להתרחש במסגרת ירחי השנה, ועוברים לקרות בשבועות. בעודי ממשיכה לחשוב בחודשים ולחלק לארבע, אני מפספסת חלקים ניכרים של שיחות. 

בכל פגישה עם חברה אני מופתעת מחדש מהבטן. אני מפנה כל תא זיכרון פנוי, לפיצוח התעלומה (שאין לה ולו רמז בראשי) מהו מין הילוד.

החברה מגיעה תמיד לבושה באחת משתי חולצות, שעדיין עולות עליה. היא לא חושבת על זה שניתוח להסרת החולצה, יכול להיות מסוכן- בעיקר מיד לאחר לידה. אבל אני לא יכולה להתריע בפני הסכנה, כי אם אזכיר את הלידה- יעלו על זה שאין לי מושג מה מין הילוד.

 

בעוד חבריי מסיימים דוקטורט בנושא סל-קלים, מתבהר לי שתעשיית האביזרים לילודים, עושה בית ספר לתעשיית החתונות.  

כיצד גידלו אותנו הורינו, בלי קורס הכנה, סיור בחדר הלידה, מלונית, יועצת הנקה, עגלה בפיתוח של נאס"א וחוג יוגה לתינוקות? האם העדר כל אלה הזיק לנו כל כך?

אני לא זוכרת אילו ידיות היו למגירות השידה שעליה חיתלו אותי, או אם צבע המוצץ תאם לתיק של אימא שלי. מצד שני, אני לא זוכרת גם אירועים מאוחרים יותר, כמו למשל יום אתמול, אז אולי אני לא דוגמא טובה...

 

בסוף, מגיע המסרון המיוחל: "ילדנו (היה קשה גבר?!), איזו אמיצה אשתי...". האם כשאומרים "תינוק עם תווים ברורים" זה כמו כשאומרים "היא בחורה חכמה "?? אבל מסתבר שזה בכלל לא הסוף.

ילדים הם באמת שמחה. שמחה מגרפס, מקקי, מחצי שעת שינה. בניגוד למצופה, מי שזרעו ברינה קוצרים בדמעה. בארבע לפנות בוקר של היום החמישי, מגיע סף שבירה. תועים בין אינסוף פילוסופיות של הורות, חבריי הטובים מתחילים להבין. כנראה שאף אחד לא יגיע לאסוף את התינוק. הוא נשאר, וכדאי ללקט כמה שיותר מידע אודותיו. אין הגיון לדון בשום דבר אחר.

 

במסגרת הפיגור החברתי הקל בו אני מצויה, טבעי שאתעניין פחות בחיתולים ובנושאי השיחה המשלימים שלהם: משחות לטוסיק ומגבונים לחים. עם זאת, אני משתדלת להשתתף בחוויה העצומה של יקיריי, ולהתפעל איתם מכל טריק חדש, גם אם כל מצמוץ נחגג כאילו התינוק מצא תרופה לסרטן.

 

אני צופה בחבריי הופכים להורים, ומעריכה את מסירותם ורגישותם. לא רק התינוקות שלהם מתפתחים, גם הם לומדים טריק חדש בכל יום. ההורים המתהווים לומדים לגדל אנשים משמעותיים. אפשר שהדור לא הולך ופוחת. אני מסירה את הכובע בפני הגל.

אני בתורי, ארצה רק לקשור את הילדים שלי בחצר האחורית ושלא יצאו משם לעולם.  

תגיות