שתלי הסיליקון – בשביל מי את באמת צריכה אותם?
אתמול אילת מעוז שלחה לי את הלינק הזה ממדור "יחסים" של ויינט – "עמק הסיליקון: ישראלים מעדיפים חזה מנותח". אני מודה שלקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק מזעזע. בעיקר בגלל שכשפתחתי את הלינק התמונות סינוורו אותי כל כך שלא הצלחתי להתרכז בכתוב. ואולי טוב שכך, כי הכתוב מזעזע. ושוב תודה לאילת שהתעקשה איתי עד שקראתי.
צילום מסך מתוך Ynet
אביא ברשותכם, מספר קטעים מהטקסט. אין פשוט דרך טובה לתאר אותם, ועדיף להביא אותם כמו שהם:
"כאשר אתן באות לבצע החלטה כה משמעותית לחייכן, זכרו דבר אחד: אנו, הגברים, אוהבים נשים המוכנות להשקיע ולתת מעצמן – בכל תחומי החיים. כאשר אנו בוחרים אישה, אנו רוצים שהיא תהיה בעלת שאיפות גבוהות ויכולות להשקיע מאמצים כדי להשיגן.
כאן בדיוק נכנס הסיליקון – כאשר אנו רואים אישה המוכנה להשקיע את מיטב כספה, זמנה, ואף להעמיד בסיכון מסוים (אם כי מזערי) את בריאותה למען היותה יפה, נשית וסקסית יותר – אנחנו לא יכולים שלא להעריך את זה. אין לנו ספק שאישה המסוגלת לתת מעצמה כל כך הרבה, וודאי תהיה אישה ששווה להכיר.
כי מה אנחנו בעצם? אנשים שמחפשים אהבה. מחפשים חום, שישקיעו בנו ויראו לנו כמה אנחנו חשובים ואהובים. כאשר אישה נוטלת על עצמה את הדברים הכרוכים בניתוח הגדלת חזה – זה מעיד עליה הרבה. זה הופך אותה למשקיענית, אמביציוזית, אישה שאנחנו אוהבים"
בהמשך הוא מסביר לנו שאסור לנו להאמין לגברים שיגידו לנו לא לעשות ניתוח סיליקון. גברים כאלה או משקרים לנו, או פשוט יותר מדי עסוקים בכמה יכאב לנו לעשות את הניתוח, ועל כן הם אינם מסוגלים לבצע החלטה סבירה בהקשר הזה, וצריך להתעלם מהם. "גבר שטוען שהוא מעדיף "חזה טבעי" לא באמת מאמין בזה, כי אין בזה כל היגיון אמיתי"
הרבה טקסטים כתבתי. בהרבה טקסטים מבחילים נתקלתי. הטקסט הזה היה כל כך נורא ומייאש שבמקום לעצבן אותי הוא הציף אותי בייאוש. נסו את זה חברות, בכל פעם שתקראו את הטור הזה, פיסה קטנה מהלב שלכן תנשור. עובד + תמונות.
היכנעי לחלוטין לגבר שאיתך
בעוונותי ביליתי מספר שנים מחיי בדיבייט. אחד הטריקים הרטוריים שמלמדים שם נקרא "להזיז את הקלאש". הקלאש הוא השאלה שעומדת על הפרק, השאלה שעליה מתווכחים. כך, בדיבייט שיעסוק בשאלה האם להפוך את הזנות לחוקית, יכולים להיות מספר 'קלאשים' – ביניהם, האם זה טוב לזונות, האם זה טוב לחברה וכן הלאה. 'להזיז את הקלאש' משמעו לשנות את השאלה שעליה מתווכחים לשאלה שעליה קל לך לענות. אם הצד השני לא מודע לזה, הוא יכול להיגרר להתווכח על משהו שהוא עתיד להפסיד בו, כשהוא בכלל לא השאלה המרכזית.
וזה בדיוק הטריק המלוכלך שעושה אלון סולר, הכותב המופלא של הטקסט הזה. הוא מסיט הצידה כלא רלוונטית את השאלות הבאות: 'האם את רוצה את זה?' 'האם את צריכה את זה?' 'האם זה יעשה לך טוב' ומביא לקדמת הבמה את השאלה החשובה באמת: 'האם הגברים רוצים את זה?'. על השאלה הזו, כמובן, יש לו תשובה די טובה, והתשובה הזו היא כן.
וכך, במסווה של 'תעשי מה שטוב לך' מועבר למעשה המסר האמיתי של הטקסט. כי כשהשאלה שלה מקדישים את עיקר הטקסט היא 'האם הוא יאהב את זה', ברור מאליו, מתבקש אפילו, שאת 'זה' את עושה בשביל הגבר שלך. ובמילה 'זה' אני כמובן מתכוונת לנכנסת להליך ניתוחי שבמהלכו חותכים לך חלק מהשדיים, דוחפים לשם שקית וסוגרים.
אל תדאגי, כורך זרוע מפוקפקת אלון סולר על כתפה של הבחורה המבולבלת ומוביל אותה אל חדר הניתוחים, הוא יאהב, הוא יאהב, ואם הוא יגיד שלא, הוא משקר לך. אבל זאת לא השאלה, תחשוב בראשה הבחורה המבולבלת בעודה מסתכלת אחורה אל פתח המילוט. למה אני בכלל צריכה את זה? למה אני לא יפה כמו שאני? אבל לשאלה הזו היא כמובן לא תקבל תשובה. כי השאלה הזו לא נשאלה מעולם.
המחריד מכל הוא כמובן שעל אף המהלך הרטורי הסמוי הזה, לגבי הטיעון עצמו סולר כלל לא מתבייש להגיד את האמת. הוא צודק, סולר – הסיליקון לא יפה כשלעצמו. הוא יפה ככל שהוא מבטא את הכניעה האולטימטיבית לגבר שאיתך.
אנחנו אוהבים אתכן עם סיליקון
זה החלק המרגש, ה'רומנטי' בכל הסיפור. אנחנו אוהבים אתכן עם סיליקון כי ככה אתן מראות לנו שאתן מוכנות להשקיע בנו. האם מישהו היה חושב שלמשל להוריד אצבע בכף היד של גברים ייחשב אי פעם כאקט סקסי ורומנטי כי הוא מבטא את רמת ההשחתה הגופנית שהם מוכנים לעבור כדי להוכיח לנו שהם אוהבים אותנו? וודאי שלא, אבל הטירוף, האנומליה, הקריטריונים האבסורדים – חלים רק על נשים.
האמביציוזיות שלנו, לפי סולר, אינה נמדדת בכמה רחוק אנחנו מוכנות להשקיע בקריירה, למשל. החום שאנחנו יכולות להעניק חלילה שלא יימדד ברגשות שאנחנו מסוגלות לייצר. כל אלו יימדדו בקנה מידה אחד ויחיד: כמה אנחנו מוכנות להשחית את עצמנו בשביל 'הגבר שלנו'.
נעמי וולף כותבת ב'מיתוס היופי' שאחרי הרבה מאוד מאבקים פמיניסטיים מוצלחים, הבינה החברה הפטריארכאלית שהיא צריכה לשנות את האופן שבו היא תוקעת נשים. אחרי שהרבה מהמיתוסים על אמהות, בית, צניעות ופסיביות כשלו ככוחות חברתיים ממסדרים, הועצם מיתוס היופי, שיוצר אידיאל יופי שהאישה ה'רגילה' לעולם לא תוכל להגשים, כדי לגרום לה להשקיע את מירב האנרגיות שלה בלהגיע אליו, במקום בלשנות את העולם, ולדכא את המיניות שלה על הדרך. אקסטרה בונוס מה שנקרא.





React to WordPress